המין האחר

So you wanna call me the devil's advocate
But you don't know the half of it
Cause I was raised to believe in miracles
But life is so cold

המעניין הוא שהשינויים החדים בחיי נעשו תמיד ביום אחד פתאומי. כל הלוז שלי השתנה, התוכניות נפלו ואני עומדת מול נפיל חדש מצוידת אך ורק בפגיון קטן.
שורות אלו התחלתי לכתוב במיטה בבולגריה כשניסיתי לעכל את הסופש האחרון.
הוא התחיל ביום חמישי, היא חזרה הביתה אחרי שלושה ימי היעלמות, שיכורה מהתחת, לא מסוגלת ללכת. כמו רימות, צעדיה סימנו את בו הסערה.
טוב, אולי זה התחיל בכלל עם ביאתו של אחי ארצה, לפני חודש וחצי כזה?
היא כעסה עלי שבתחילת הביקור כעסתי על הרעש בבית. אז היא דפקה את המח בשישי שבת.

מאחר והיא לא תפקדה ונשארה בבית, אני ואחותי דאגנו שיהיה לו טוב בסופש. בשבת היא הפעילה עליו מניפולציות וגרמה לו לבכות. בראשון הייתי צריכה לקחת אותו לשדה התעופה. זה היה רגע קשה. לא להיות איתו שם, אלא להפריד בין אם הרסנית לבנה. היא הייתה מבולבלת בהתחלה, לא האמינה שלא אתן לה להסיע אותו, אבל היא הייתה שיכורה. נכנסו שנינו למונית והיא הסתכלה במבט תמוה על המונית. היא לא נאבקה בי בכניסה אליה, לא התווכחה, השתתקה.
במבט לאחור הלב שלי נצבט שעשיתי את זה. ואולי, אולי אם הייתי יותר תומכת היא לא הייתה דופקת את המח באותו יום וזה לא היה מתחיל שרשרת. או שזה היה חומר פעיל שחיכה להתפוצץ. העזיבה שלו הייתה די נקיה. חזרתי הביתה זועמת. לקחתי לה את כרטיסי האשראי, המפתחות לאוטו והטלפון. היא יצאה מהבית ודפקה לשוטרים בדלת, הזעיקה משטרה אלינו.
הם באו. השוטר שיחק אותה עובד סוציאלי. הקשיב לסיפור שלה, אמר שאני צודקת, שהוא עבר גירושים קשים גם ושצריך להמשיך. היא התבכיינה שבא לה למות. עזר עירוני עשה מה שהרבה עושים, הציע לי הצעות כל מיני איך לעזור לה ושוב ושוב לומר לו 'ניסינו גם את זה'. אי אפשר לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו המוטו בפסיכולוגיה.
בשבוע ההוא הייתי כמו הורה לילד. אמרתי לה שאחזיר את הכרטיסים כשתשלח קורות חיים למעסיקים (היא לא עובדת כבר חצי שנה, חיה מ12 אלף שקל מזונות מאבי, לא בדיוק מזונות כמו הסכם שהם חתמו שהוא יביא לה 12 לשארית חייה, למה? כי זה עושה לו טוב במצפון, כבר שנה שאני אומרת שזה מזיק לה שיש לה כסף בלי אחראיות), שתתחיל להוציא את הכלבה שלה לטיולים וכמובן שלא תשתה.
יום ראשון היה מפחיד. היא לא הייתה שפויה. התקרבה אלי עם הבל הכוהל ואומרת לי 'אתה לא יודע עם מי הסתבכת'.
היא אחרי זה נכנסה לשירותים וכשיצאה דידתה לעברי עם יד מוסתרת מאחורי הגב. אמרתי לה להתרחק, לא ידעתי מה יש שם, היא התקרבה. נתתי לה בעיטה לבטן להרחיקה. היא פלטה נוזל חום מהפה. זה לא היה קיא, היא גנבה בקבוק רום שהסתרתי בחדר שלי.
והיא המשיכה להרתיח מים בקומקום, ומה אעשה אם תשפוך עלי?
ובכל זאת דבקנו עד לאמצע שבוע. נתתי לה קצת כסף לכיס כשהייתה צריכה וכשראיתי שהיא ,מוטב נתתי  לה הכרטיסים. היא התחרטה על מעשיה, אמרה שהייתה לה נפילה וכך זה הסתיים, סוג של.
כי שבוע אחרי היא עשתה את אותו השטיק שוב ודפקה את המח. 'למה אתה עושה לי את זה' היא צעקה 'אתה לא מבין שאני רוצה למות?' כשלקחתי אותם. והראש שלי רצץ מחשבות על כל מעשיה, על כך שאחי הקטן בכה בגללה, ודפקתי לה סתירה של החיים 'כי את גרמת לאח שלי לבכות'
והזעיקה משטרה והפעם השוטר דרש שאחזיר את הכל. אמר לי שזו עבירה על החוק ויש פרוצדורה חוקית לאפוטרופוס. שנינו הבטנו באישה הלא מתפקדת. אבל את מפתחות האוטו אמר לי לא לתת לה.
'הוא גם הרביץ לי, אבל אני לא רוצה להתלונן נגדו' היא אמרה. זו הפעם הראשונה והאחרונה שהרמתי עליה יד, הבנתי את הסכנה. היא גם הבינה את הכח בידיה.
וזה הרי אבסורד שאעשה אפוטרופוס כשאני רגל מחוץ לבית. ושאלתי את אדון שוטר 'מה לעשות? אתה מבין שהיא עכשיו תדפוק את המח?'
'אולי צריך גישה אחרת' הטיף לי 'תנסו לקחת אותה לטיולים' ונעזובה רגע שאני הילדה בסיפור, ועובדת ולקראת תואר ומתחילה חיי, ניסינו. חזרתי ואמרתי והוא לא הקשיב כי הראש שלו היה תקוע בתחת. לקחנו אותה למוסדות ודיברו איתה וקרענו את התחת וניסינו. הגישה הקשה היא תולדה חדשה. הוא הלך. היא השתכרה. ויתרנו בפעם הראשונה. לא גמילה, לא שיחות, לא תמיכה, לא טיולים ואפילו לא היד הקשה. אין לנו איך לעזור.
ביום ראשון הבינה שיצאה מטומטמת ולא שתתה. אני הפסקתי לדבר איתה מאז.
היא צעקה והתווכחה איתי על כך שהפסקתי לדבר איתה בסופש שלאחר מכן.
היא חשבה שאתן לזה לדהות אבל לא יכולתי לותר לה על אזעקת משטרה, היא יכולה הייתה לפגוע לי בחיים.
היא ניסתה לשבת לידי בסאפה ולנסות לדבר איתי.
היא ניסתה לבשל לי.
אבל התעלמתי ממנה, בישלתי לעצמי במקום מה שהכינה.
וכל הזמן הזה היא עוד לא מצאה עבודה, אבל את הכלבה המשיכה להוציא, למרות שהיא המשיכה לחרבן בבית.
בצורה משעשעת-קודרת הכלבה פחדה ממנה. כל פעם שקראה לה לצאת הייתה מתחבאת מתחת לספה, בהדרגה החלה גם לבוא אלי לתשומת לב.
אני הייתי קשוחת לב בסיפור, אבל זה כי המחזוריות הזאת הייתה חייבת להעצר. זו של השיכרות הכבדה ואחריה תקופת השקט, המחילה ואז החזרה לשיכרות. זאת שפוגעת בראש ובראשונה באנו. גם בא. שלא מוצאת לא זוגיות, לא עבודה והילדים שלה לא יכולים להיות לידה כי היא דופקת את המח לידם.
היא נעלמה שבוע שעבר לשלושה ימים. היה לה חבר חדש אז לא ייחסתי לכך חשיבות. כל כמה זמן היא מוצאת חבר חדש.
ברביעי בערב התקשרה לאבי ואמרה לו שהיא רוצה לבקר אותי ואת אחי בבריטניה כל הזמן בזמן שאנחנו לומדים.
בחמישי חזרה הביתה שיכורה מהתחת, לא מסוגלת ללכת.
היא כן קראה לי מטומטמת כל פעם שחלפה לידי.
'רצוי שלא נאכל בבית' אמרתי לאחותי.
בכל הקשיים ארוחות שישי נשארות פקל. גם איתה. אבל היינו צריכות לעבור בבית כדי לקחת מידה תכשיט של אח שלי הקטן שהיא 'שמרה' עליו ואת הצוואה של סבי וסבתי שהיא הפקידה. משם רצינו ללכת לאכול.
אחותי פגשה אותה למטה. היא דידתה שיכורה ואז התרסקה על הרצפה שיכורה. פצעה לעצמה את הפנים. אחרי זה ננעלה באוטו. אחותי עלתה בינתיים למעלה לחפש את הדברים. היא נשארה באוטו. לא הבנתי למה. גם היא לא הבינה. היא הייתה בסדר, ככל שאדם שיכור לחלוטין יכול להיות בסדר.
בסוף עלתה הביתה. היא איבדה את הכלבה שלה למטה.
יצאתי לחפש אותה. מסתבר לאחר חיפושים שנעלה אותה באוטו.
לקחתי לה את מפתחות הרכב, היא יצאה במחאה. לא עניין אותנו. אבל הלכנו לארוחת שישי. היא נחה בבית.
היא הייתה לפני חודשים במכון גמילה. בעל המכון במקרה עבר ליד ביתנו (הוא אפילו לא גר באותה העיר) וראה אותה באוטו.
'היא במצב של הנרקומנים הכי קשים שלנו' הוא אמר, בפליאה. בזמנו, רק לפני מספר חודשים, לא הייתה ככה.
אבל הוא לא האמין שאפשר יהיה לעזור בשיחה.
גם במכון היא לא עזרה לעצמה. היא לקחה אחראיות שם על החבר'ה, ניהלה הרצאות וכדומה. היא לעולם לא לקחה אחראיות על מצבה הנפשי והבריאותי, הודתה באשמתה. כשהיא שיכורה, זה תמיד אבי שהתגרש ממנה או אני שהתווכחתי איתה.
חזרנו הביתה, עברנו באוטו, מסתבר שהיא שמרה שם אלכוהול, בקבוקוני אלאסקה ב10 שקלים. והכלבה שפחדה ממנה? זה כי כל הזמן הפילה אותה ושכחה אותה שם. אמא שלי איימה עלי כבר אז שהיא תנעל אותי מחוץ לבית. שלא אעז לחזור. הלכתי לדקאדנס. הייתי חייבת לברוח מזה. לא יכולתי. ניסיתי. לא הצלחתי. הרעש הדהד. שבתי הביתה בארבע, היא הייתה ערה, משום מה טיילה בחוץ בלי הכלבה. היה לה מפתח ספייר.
הלכתי לישון עם הדלת נעולה עם כל החפצים הקריטיים לי ארוזים בתיק לידי, שהכנתי למקרה והבאתי לדקא למקרה ואצטרך לישון אצל אחותי. שכחתי את המפתח מחוץ לחדר.
רציתי השבת לצאת החוצה, לשבת בפארק ולקרוא ספר. זו שבת ראשונה מזה חודשים שאמרתי לעצמי שאני צריכה שקט, לנח, לא לעבוד סוף סוף.
היא החביאה את המפתח שלי טדרשה את המפתח של האוטו בתמורה. נתתי לה אותו, לקחתי את המפתח שלי והחזרתי אלי את המפתח לאוטו. לא יודעת מה גרוע יותר, שתהרוג כלב או שתהיה מעורבת בתאונה.
היא צילצלה למשטרה מיד אחרי ואמרה כבר עכשיו שהיא תתלונן עלי למשטרה, תאמר שהרבצתי לה (והיו לה סימנים שהיא נפלה על האספלט, יש עדויות כמובן לכך שנפלה ומשם הסימנים) ושימנעו את יציאתי מהארץ.
יצאתי מהבית. המשטרה לא תחפש אותי בגלל עדות של אלכוהוליסטית. הלכתי עם הספר, המפתח, הארנק והטלפון. מכנסיים קצרים (שרואים את הגילוח שלי לדקא יום לפני) וחולצת טי מיוזעת. צילצלתי לאבא שלי וסיפרתי לו. הוא לא חשב פעמיים ואמר לי לצאת מהבית מיד. הוא הזמין לי כרטיס לבולגריה ליום למחרת.
דיברתי עם אחותי. היא אמרה לי לעזוב מיד את הפארק ולבוא אליה.
הלכתי לתחנת המוניות, ליד הבית. הניידת הייתה כבר חנויה בחוץ. הבטתי לשוטר, הוא הביט בי. אבל הוא לא ידע מי אני. הוא המתין למשהו בכניסה לבית. הוא רשם פרטים בטבלט. אני נכנסתי לתחנה והזמנתי מונית. אחותי הייתה עם חברים, דפקה את הראש. לא יכולתי להריח אלכוהול, אבל הם שתו, ואני שתיתי. בירה וקצת וודקה, הלכתי איתם למסיבה בחוף. במכנס קצר שרואים את הגילוח וחולצת טי מיוזעת עם כתמי בירה. ואני, אינטרוורטית שכמוני עשיתי מה שאני יודעת ופתחתי שם את הספר. התיישבתי לקרוא החטא ועונשו בים בין המוזיקה לריקודים.
אחותי ניסתה לעשות לי גוד טיים ולשלב את זה עם הלוז שלה לאותו יום. אחרי זה שבנו לבית שלי, רק לאסוף את הציוד שלי. אמא שלי הייתה שם שיכורה וחבולה. המשטרה כבר הלכה. היא ניסתה להטיח בנו כל קללה שהיא חשבה שתפגע. אמרה לאחותי שהתחת שלה השמין, הזכירה לי את תקופת היסודי בה הייתי ילדה עם בעיות חברתיות קשות, ואנחנו התעלמנו. נתנו לה את המפתחות. היא ניצחה פה?
סיפרתי אז לחבר מהאימונים 'אלכוהול הופך את החבר הכי טוב שלך לאויב הכי גדול שלך, ואתה צריך להיאבק בו בכל מחיר אם הוא חשוב לך, ויכול להיות שהוא יגרור אותך איתו' אז הוא ניצח? הפסדנו? היא תמות? מה עוד יכולנו לעשות נגדו?
יצאנו מהקבוצה המשפחתית, זאת שאבי עזב מזמן כשהאידיאה של גירושים מפויסים התנפצה, לפחות הוא כבר לא חש רע עליהם כי הוא עשה כל שביכולתו בעוד היא ויתרה על כולנו מלכתחילה (ועדיין הכסף עובר).
שכבתי במיטה של אחותי באותו יום, היא ישנה אצל חברים. מתכוננת. אצטרך למצוא דירה בארץ על תקציב דל מאד, אחרי הנסיעה לבולגריה. לכמה זמן אסע? אני חייבת להקציב לעצמי. פתחתי כבר אז קבוצות למגורים וחיפשתי. וכשזה נדם חשבתי עליה. על הסרט אפקט הפרפר. ואולי ברצף האירועים הטרגי הזה היה משהו שיכולתי לעשות.
זה לא רק עכשיו. לא רק עם תחילת האלכוהוליזם. זה מתחיל בילדותי, כשהיא לא הציעה לי טיפול, כשאמרה לי שאני הלקח שלה מאלוהים בילדותי, שאמרה לי שהאיקיו שלי פגום.
אולי זה התחיל אחרי זה. אולי הייתי כלבה מרושעת ונקמנית ונתתי לה בתת מודע להתרסק בכוונה ולא משנה כיצד זה יפגע באחיי.
אבל אז כיצד אסביר שהייתי על סף בכי כששבתי לארץ בפעם הראשונה אחרי שהיא גירשה אותי לבולגריה ונשארה עם אחי הקטן, כשאמרתי לה 'את עברת גבול אחד, את יכולה לרמוס אותי, אבל פגעת באח שלי הקטן' כשהיא עישנה מולו ירוק והשתכרה עד בלי דעת ליד ילד עם שורת נכשלים ומאות חיסורים, שקיווה שאם יכשל בלימודים יכריחו אותו לעבור לבולגריה והוא לא יצטרך לחוש אשמה שעזב את אימו, והיא אמרה לו שם 'אתה קיים כדי לבדר אותי'.
ואולי
אני מפצירה בך קורא יקר. מחילה על מעשיי. מחילה על מעשיה. אני יורדת על ארבע פה בתחנונים של נוצריה אדוקה בפני איזה אל חילוני הצופה בנו וגודש דמעות מציף עיני.
אולי היא לא הרע בסיפור, ולא אני, אלא פשוט שרשרת האירועים.
כשהיא התייתמה בגיל 13 מאביה לסרטן המוח. ואימה צללה לדיכאון כרוני ואמרה אותו משפט רעיל שהיא תאמר לאחי בגיל אימה. אישה תלותית בבעלה אחר אישה תלותית בבעלה. ובניכור אחיה היא עשתה את הדבר הטבעי לעשות ונתלתה בדמות אב אלטרנטיבית, ורוממה את הקשר ביניהם לאידיאה לא אנושית.
והראיה הזאת, כה מנחמת, כה מתוקה. אין טוב ואין רע, אני לא דפוקה וגם היא לא. אנחנו בסך הכל שרשרת אירועים שנידונה להיות.

ושבנו ליום ראשון. נחתי בו מסופש קשה, שכבתי על המיטה והתחלתי את הרשומה הזאת והתכוננתי ליום השני, חזרה למלחמה.
אותה אתעד ברשומה הבאה.