המין האחר

u je m'en vais enfin de ce monde, ou il faut que le coeur se brise

ou

se bronze

אני מלקקת את הפצעים בעונג ואתה מרצה לי על מהו רוע בחוסר הבנה.
הלוחם לא מחויב לשום קוד אתי. הוא החיה שנדחקה לפינה ומשחררת כל רסן או הגבל של המציאות. הוא מחויב אך ורק לחוקים הפיזיקלים, ואלו בתורם מחילים קודים של התנהגות. הקשב ליריב שלך, תגיב בנחרצות, תפגין יצירתיות.
500 שנה של מלחמת אזרחים מוכיחה שלוחמים הם יצורים סדיסטים שלא בוחלים בשום אמצעים. שמוכנים לרמות, לשקר, להונות, להשמיד, לרסק, למוטט, לפרק כל דבר שקיים.
'בושידו', 'אבירות', סיפורי מעשיות מהמאה ה17.

רצח, הוא לא רוע טהור. שימוש במילים מפוצצות 'לוחם צדק', 'טרוריסט', 'חייל', מכשירות אותו.

גניבה היא לא רוע

זנות היא לא רוע

אונס

טבח עם

הכל מוצדק בשעה הנכונה בידי האנושות.

אמור לי סנסיי, האם התעוררת יום יום לצד הבל פיה של המוות? הבאת אותו למחוזותיך הפרטיים ביותר? למיטה בה אתה ישן?
האם צפית אי פעם במציאות הופכת לנהר של צבעים שמנסה להשמיד אותך, ואתה עבד לתודעה שלך עצמך? זאת ממש שלכאורה אמורה להיות הדבר היחיד שחופשי לנו?

וזה לא רע, או טוב, או כלום, או בכלל

'להיות לוחם זה לאמץ את המוות תוך כדי שיש לך תשוקה לחיים'

לא.

הפרדוקס המפורסם אומר שהלוחם צריך תשוקה לקיום כדי להיאבק בצורה חסרת רסן, בד בבד שאסור לו לחשוש מהאי קיום כי אז הוא לא שכול בתנועותיו. הקיום הוא תנועה מתמשכת בנהר בו אתה כבול.
אין שום תשוקה פה. זה סיפור שאתה מגיע אליו בגיל חמישים כשאיבדת כבר את הרוח.

זאת ההכרה הזאת, שהקיום היא תופעה כואבת ומרירה והדרך היחידה לסבול אותה זה למצוא את האהבה והתשוקה לאותו כאב.

או אלכוהוליזם

סמים

הדוניזם, מפלט

ולמה אתה נלחם? כי יש משהו חשוב יותר ממך להילחם עבורו. ולמה הוא חשוב יותר ממך? כי בלעדיו אתה לא אתה. מעגל של להיות ולא להיות. להיאבק כי זו הדרך היחידה להתקיים, וכשהמאבק מסתיים את אינך עוד.

ופתאום הצבעים לא מפחידים כל כך, והכאב כל כך קסום, העולם לא כזה עגום. כשאת תופסת אותו בשער ונוגחת בקיר, כשאת נושכת לו את האצבע, כשאת מפילה לרצפה וממשיכה לפוצץ ולפוצץ ואת חוזרת לאלנבי באותו ערב כשהוא תפס אותך מאחור ואת לפתת אותו בעורף ושמטת לרצפה, ובעיטה נוספת לצלעות, והידיים מציירות בדם, הלבן מתערבל עם האדום, שלך, שלו, הנשיקה לא פוסקת, ואת אוחזת בלסת, תופסת בעין, הנשימות שלכם מתמזגות

ויושבת על הספסל, בוחנת את מרחב התנועה המצומצם החדש של אצבעותיך, מאותו רגע של לפיתה ומשיכה.

הרגל השמאלית כואבת, רגל עץ

יש כאב חדש בלע הבליעה

הברכיה בבטן

'לא היכיתי חזק מדי, נכון?'

'לא, זה בסדר

תודה'

והוא לא יבין את התודה

אני מוציאה סיגריה מכיס המעיל ומשחקת איתה קצת בין האצבעות לפני שאני דוחפת לפה.

מרימה את הטלפון לאוזני

'טוב, היא התאבדה'

'איך אתה יודע?' אחותי שואלת

אני חולפת מבעד לנהגים המונית של התחנה מתחת לבניין כדי להסתכל מקרוב. הופכת את הגופה עם הגולגולת השבורה אל גבה.

'חזרתי מהסופר וראיתי שהיא קפצה מהבניין'

'שיט'

'כן, זה עכשיו התעסקות בקבורה'

'אני תכף אחזור אליך'

'בסדר, בינתיים אתקשר לאבא'

ריישיקי. כל הטקסים והניסיונות לכאורה לטפל בסיפור אבל כולנו ידענו שזה יסתיים מדמם. או לפחות קיווינו, אחרת בשביל מה ההכנות?

'אתה לא מבין שאני לא רוצה לחיות?' אז תתאבדי כבר מטומטמת. די, נמאס. ולא אמרנו את זה. אחיה רצו שזה יהיה עוד מוות שקט בבית החולים, בלי סצנות, אולי מכבד מודלק מרוב שתיה, אולי מסרטן.

זה בריא לבכות, זה לא שאין לי סימפתיה, אבל לעומת דעתכם, לא פחדתי מכך. גם לא קיוויתי. ציפיתי שהמאורעות כבר יפרסו וכשהן נפרסו לא נותר דבר מלבד לנקות את המדרכה. ואין דמעות, ואין עצב מוחצן, כי אין אכזבה, כי לעולם לא הייתה ציפייה, וזה מה שהם לא מבינים, האנשים שלא עמוק בחרא, שציפייה זה מצב קבוע של ריקבון מחשבתי, שכל יום הוא עוד פעימה רציפה וברוך השם את יודעת איפה תישני מחר.

והאם רע לי? כבר לא.

העולם בבואה עקומה, מסיבת תה עם כל החברים.

והאם כואב לי? טוב, כן, אבל למדתי לחייך ממנו.

יש את הרגע הזה בחרב. סן סן נו סן, כשאת רוכבת בדיוק כאשר הרכב בא. ואם תיפני מוקדם תיכנסי בדרכו, ואם תיפני מאוחר מדי, טוב כבר לא יהיה מאוחר מדי. אבל בדיוק הנקודה המתוקה הזאת. כי היא לא הצלחה. להפך, זה אימוץ בוגר של הכישלון. זה להביט לו בעיניים ולא לפחד למות ועם שליטה חדשה בידיים, עם המבט שלו כשהוא חושב כמה פצועה בראש את צריכה להיות כדי לעמוד מולו, את פתאום מנחיתה עליו את המכה.

והוא ניתן להשגה רק בקבלה הזאת.

כשאת נוסעת בכביש המהיר על כלי רכב של פחות משלושים קמש ועוצמת לרגע את העיניים כשמשאית חולפת ואת סופגת את המחשבה שהיא תדרוס את הרוח מתוכך.

כשאת מדמיינת אותה פרוסה לחתיכות על הרחוב.

ואז כבר היא לא מאיימת עליך עם השאלה

'את רוצה שאני אתאבד?' כי התשובה נהיית 'כבר לא משנה לי'

התחלתי להגדיר עצמי כטרנסית לפני מספר חודשים.
הכרתי איזו מישהי, ידידה, בפייסבוק והתחלנו לשוחח. ההיכרות שלנו התחילה ממקום מאד אירוני להמשך הסיפור כי אמרתי לה שרוב החברויות שלי לא מסתדרות בגלל הדעות שלי שנוטות להיות מאד שנויות במחלוקת, צמח מזה דיון קל, היא התעצבנה, צחקתי שזה בדיוק מה שאמרתי לה שיקרה וזה לא חזר מאז.
מצד אחד שתינו פלירטטנו זו עם זו במודע, מצד שני גם אף אחת לא רצתה משהו עם השניה. היא נפרדה מזוגיות מאד חזקה. אני מצידי מאד מנסה לא לפגוע באדם שאני בקשר איתו. לצד זה שאני פשוט לא נהנית אפילו מהקונספט של סטוצים ולכן להיות ריבאונד לא קורץ לי, דווקא בתחילת המעבר שלי (ובחיים לא לפני כן) הטרדתי שתי ידידות שהיו חשובות לי בלי כוונה, כך שאני מאד מאד נזהרת שם.
בכל אופן, באחד הימים העליתי כנושא שיחה סדרה שאני ממש אוהבת שנקראת הבונדוקס. זו אנימציה-קומיקס אפריקאי-אמריקאי שמצד אחד לועג לתרבות המערב החומרית, נהנתנית ומנוונות ומהצד השני על התרבות האפריקאית-אמריקאית על כך שהיא מיזוגנית ומעודדת בורות (כמובן שהיא גם צובעת בצבעים יפים כל תרבות, המסר בגדול הוא שבכל תרבות יש משהו גרוע כי בני אדם זו לא חיה מבריקה).
אני חושבת שהדעה הזאת הכעיסה אותה כי ההודעה שהיא שלחה לי הייתה:
"את בורגנית מתנשאת עם הורים עשירים ואת משתמשת בקוויריות שלך בשביל לההתחיל עם פמניסטיות באינטרנט. בבקשה תעזבי אותי בשקט"
החלק הראשון של המשפט לא פגע בי בכלל. בתור מישהי שעבדה בשתי עבודות בזמן הצבא וישנה ארבע שעות בלילה כי לא היה כסף בבית ואמא שלי הייתה אלכוהוליסטית כבדה, אני יודעת שאני לא בורגנית.
אבל החלק השני היה מכה כבדה.
הטרנסיות שלי מעמידה אותי בסימני שאלה וחוסר ביטחון.
לחשוב שאני מטרידה מינית או שזה משחק מיני בשבילי זה אחד הדברים הכי כואבים שאני יכולה לדמיין.
בדקתי את עצמי מספר פעמים מאז אותו יום. את הטקסט הזה ניסיתי לכתוב שלוש פעמים ונתקעתי כל פעם. just to be clear. אמרתי לעצמי 'אני לא הולכת לצאת עם אף אחת מהפייסבוק יותר אף פעם, רק כדי להוכיח לעולם שהיא טועה' אבל אז הבנתי שיצאתי עם מישהי אחת מהפייסבוק מתחילת המעבר.
במהלך השבוע היא ניסתה להתחיל איתי ריב פעם נוספת. היא תייגה אותי במשהו (אחרי שהפסיקה לדבר איתי). התעלמתי ממנה ושוחחתי שם עם אנשים אחרים. היא שלחה לי הודעה בפייסבוק:
'*** יודעת את הדעות שלך על שחורים? כי אני מציעה שתהיי כנה ותחשפי את עצמך'
פשוט יש לי פמניסטיות חשובות בחשבון בפרופיל, בין השאר כי התחום מעניין אותי מאד. בין השאר זו אחת הסיבות שהיה לי חשוב לכתוב את זה. אני בחיים לא הסתרתי את הדעות שלי אף פעם וחשוב לי שאם הן משפיעות על מישהי שתכיר אותן.
כתבתי לה מדוע צירפתי את ***. זה היה בעיקר כי רציתי לכתוב על משהו.
ואז היא כתבה לי:
'וגם שאת חושבת שאת צריכה להיות המחוזרת כי את ה"נשית". אין אישה וגבר ביחסים לסביים, לא הבנת אה?'
זה כי כתבתי לה בעבר שאני אוהבת לחוש יותר נשית. לא חושבת שכתבתי לה שאני צריכה להיות מחוזרת (אולי כתבתי לה שאני רוצה אבל אני לא בטוחה) ובטח שלא כתבתי לה שיש אישה וגבר ביחסים לסביים כי הדינמיקה עצמה מחרידה אותי.
גם ההודעות האלו עוררו בי צמרמורת.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני חשה חרא מזה מאז, אני לא יודעת אם אני יוצאת לא בסדר ואני גם לא יודעת איך אפשר לתקן את המצב (לא איתה, לא אכפת לי ממנה).

את המשטרה ראיתי שלוש פעמים בחיי.
הפעם הראשונה הייתה על אחזקת סכין. הפעם השנייה הייתה כששלחו כמה חבר'ה לדפוק לי מכות והכריחו אותי להעיד נגדם ואני בטיפשעשרותי ניסיתי לטשטש מידע.

הקשר שלי איתה לא היה משהו. כל פעם כשאני מגיעה לתחנת המשטרה ביפו לאימון מתחילה בי צמרמורת קלה כשני נזכרת במסדרונות הצרים של הבניין שיוצרים מתקן סגור.

הפעם השלישית הייתה היום בבוקר. אחרי ארבעה ימי שתיה קיצצתי לאמא שלי את כרטיסי האשראי והנייד. אמרו לי לא לטרוח. זה מדהים שהתירוצים שאני נותנת לכך שאני עוזרת לה הם ממקומות יותר פרגמטים, שאין לי עירבון בבריאות שלה. מה שאמור להיות נכון, לכולנו, כולנו מנסים להתנתק מהערבות הזאת כי היא מזיקה לכולם, כולל לה. יש פה גם אלמנט של רולטה רוסית. אף אחד לא רוצה להיות האקדח האחרון בשימוש כשהיא תהרוג את עצמה. עדיף להעלם ולתת לה לעשות את זה בלי נוכחים. ואולי היא בכלל תשתקם כשלאף אחד לא יהיה אכפת.

אבל יש סיבה. האלכוהוליזם שלה כן מפריע לשגרת החיים שלי. הכלבה מחרבנת בכל הבית ואני מנקה את זה, ואני לא מסוגלת לראות אותה מתעללת באח שלי שבא לבקר פה לאחרונה עם המניפולציות הזולות שלה.

אז היא הזעיקה משטרה. שכמובן הבינה את המצב שלי ועזבו. השוטר התחיל לספר לה את סיפור חייו ואיך שהיא צריכה לעזור לה (מה שכמובן לא יעזור), הבחור של העזר העירוני, טיפוס שרירי מגודל, הסיט את המבט בחוסר נוחות כל הזמן, לא מבין למה לא עוזרים לה למרות כל הפטרותיי שניסינו טיפול וגמילה וכל שיט אפשרי. בת 23 מתמודדת עם אלכוהוליסטית 4 שנים, הם התפלאו. מהפרגמטיות, קור הרוח שלי לנוכח הסערה, בלה בלה בלה, לחצו לי את היד, ואחד מהם הצדיעה. די נו.

אז זה זה. ברד טיקט בשישי עלו לי מחשבות על הפסיכוזות האחרונות שלי.
בחלומות אני כל הזמן כורתת בריתות עם כל מיני ישויות משונות, האחרונה הייתה שד, להשיב לי את הפסיכוזות בעוצמה מלאה וליצור כמו שיצרתי בעבר.

במקלחת לפני כמה זמן כשנכנסתי המים חשו לי כמו טיפות חומר שחור צמיגי, או שאני נמסתי לתוכו ויצורים קטנים עלו מכף ידי. הראש שלי התפוצץ כמו בועה. חשתי תנועות במח שלי שאפשר לתאר כמו פעימות, כיווץ שרירים קטנים.

נזכרתי בפסיכולוגית שפלירטטתי איתה לפני מספר חודשים שאמרה לי שאני צריכה לראות טיפול.
'אני בסדר, מחשבות אובדניות מפסיקות להפריע לי'
'אבל טיפול לא נועד רק לאובדנות'

חבר פילוסוף, שקרא טקסט שלי בעבר שעסק בין השאר בהזיות שלי, סיפרתי לו משום מה רק עכשיו שאני סכיזואידית, הוא נכנס להלם. התמחה בתחום מסתבר, התחיל לחפור לי להיזהר, למצוא טיפול, התחיל להבין דברים שהסברתי לו אלף ואחד פעמים.

'תיזהרי לא להיות לבד אמה, זה מעורר אותם'. נו באמת.

צבועים. אל תטיפו לי. אני בסדר. אני מטפלת בעצמי. די כבר.

למה חשבתי על כל זה במועדון, אני לא יודעת.

לאחרונה אני חושבת על לחזור חזרה לעולם שלי.
נגיד אתמול היה לי חלום שהשד הענק מציע לי לאבד כל קשר עם העולם החיצון ולחזור לאי שפיות שאפפה אותי בהתחלה ובתמורה אחווה שוב את הנשגבות. באומנות לחימה, בפילוסופיה.

עוד אז זכרתי שאני מתבוססת מכאבים בגלל הבדידות, הכמיהה לתקשר עם בני אדם. אבל אז הייתי מפוצצת בפוטנציאל לא גלום. אני רוצה לשאוב עוד מהבאר שכבר מיובשת ממזמן. אני זוכרת שאמרתי למישהו שאכפת לי ממנו. אבל אני יודעת שאני לא חווה רגשות כמו אחרים. זה יותר שיקוף ריק שמגיע לאחר ניתוח של סימפטומים. הפה מבטא איזה רעש רקע שמתגבש בשולי המח. אני המודעת לא חשתי את זה, אני חשה מעט. בעיקר את האדרנלין מלא השמחה שיש כשמחשבות מטפסות עלי, או כאשר הדם בוקע.

בואו נדבר על זה.

הייתה את הפעם ההיא לפני... כבר עבר שנה, הא?
כשרכבתי באופניים בדרך מהעבודה, והוא עצר אותי בדרכי, והפלתי אותו לרצפה. ואז קיבלתי את הבעיטה בבטן ומישהו שלף אולר. הפעם ההיא שצילמתי תמונה של הדם, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי שזו תהיה האחרונה. אני לא יכולה לגדל את אחיי הקטנים כשאני משתתפת בפעילויות אלימות כאלו.

ואז הגענו ליום רביעי, בדרך מהאימון. גם מהאופניים בתחנת הדלק כשנתקעתי עם בחור שנסע באופניים חשמליים. הוא צעק עלי משהו ואז דחף אותי ואני תפסתי אותו בכתפיים ונגחתי. הוא נגע בי בצוואר. מי אתה שתלפוט אותי? שקל מאה קילו. משכתי אותו הצידה. הכתי בטחול ובכבד. פתחתי את האחיזה ואז המשכתי לנגוח. זה תמיד פונה לראש. תמיד הדם. אני תמיד בעולם משל עצמי כשזה קורה. הצחוק ברקע, הקרקס בעיר.

ונידום. האדרנלין דוהה, אני חוזרת הביתה, מוזגת לעצמי כוס רום ואז צריכה לחשוב על מה שעשיתי.

פעם התביישתי בעצמי. כשהייתי מאד צעירה ובכיתי במיטה, איך לעזאזל הגעתי לרמות כאלו של אלימות.

היה רגע מוזר היום כשבהיתי למישהי בעיניים והיא בהתה בי במעין רגע של אהבה ואז קלטתי שהיא עם הילד שלה הקטן, כנראה אמא, בלונדינית עם עיניים מקסימות, פה קטן. איפה הייתי?

כשהתבגרתי הבנתי שזו מי שאני. לחוש בושה או לנסות להדחיק את זה לא יתרום לכלום. אני צריכה להתמודד עם זה ולמצוא דרך לשלוט? שליטה לא תהיה המילה הנכונה, לגדול עם זה. אמרו לי כל הכבוד וזה מדהים שאני מתאמנת כל כך הרבה. מעשית? אני עצלנית. אבל הסדיזם הזה, הוא מפחיד אותי. באמת. הפילוסופיה שלי מפחידה אותי. זה שאני יכולה לבהות קצת על משטח ואז הכל מתפרק סביבי ואני נותרת בשום מקום, עולם שמילים לא הגיוניות בו, עולם רציף, עולם אופיאידי, עולם שאני רוצה למות בו ובו זמנית מנחם אותי כי זה הבית שלי, כל זה מפחיד. בטח כשאת ילדה קטנה. בטח כשאת כבר גדולה וזה מחזיר אותך לתקופות האלו שלכי תסבירי לאנשים שהמים באמבטיה פתאום גדלים ואז קטנים וזה מרעיד לך את כל הגוף ואז מחורר את הנשמה.
הוא הניע אותי תקופות קשות וטובות. הוא גרם לי ליצור דברים מדהימים. הוא משאיר אנשים מפוחדים ממני, אבל גם נמשכים אלי. מרותקים, שונאים, הוא משאיר אותי כל כך נרקיסיסטית ואגוצנטרית.

אז לותר על זה?

טיפול פסיכולוגי נועד בעיקר לנרמל אנשים. להיות כמו היתר. יש סיבה למה הפרעות נפשיות כל כך נפוצות בפסגת המערכת, הם חריגים, לא מנורמלים, לא מטופלים. איתם כמובן יש את אלו, אחוז ניכר מהחולים, שפשוט מת, או קרס לתחתית המערכת. זה ההימור שאנחנו לוקחים.

האם לוותר?

אתם יודעים? זה משאיר חור בנשמה הדחיה החברתית והסבל המלווה אליה. אבל אני מעדיפה להיות בובה ריקה, מעטפת מתה, שמונעת מהעט והחרב

"אין מספיק נשים במתמטיקה" ידידה אמרה לי כשסיפרתי לה על לימודי התואר שלי.
זה מסמרר שיערותיי באותו האופן כמו כשאומרות לי "הלוואי שהיו יותר אומניות לחימה". ואמנם כן, איני דוגלת במיגדור כבול, שזה רע מוסרית שאישה תילחם או שגבר ילבש שמלה, אבל למה 'צריך' שנשים יעורבו בפעילויות יותר גבריות? האם אין בכך הודאה שהמגדר הגברי יותר טוב, יותר מוצלח, יותר נכון?
למה שלא נתמוך בבנים בלימודי בלט? שילמדו להעריך יופי והדוניזם פשוט, שילמדו לעבוד בתיאום זה עם זו במקום להתחרות ולנצח?
האם בכך, לא נמגר את הצורך בהגנה עצמית באותה המידה ואולי אף יותר, כי לא נלבה אותה?
לא שלא נתמוך בהתמקדות שלהם ביופי חיצוני? ונחפש מדוע נשים במרוצת ההיסטוריה התמקדו בו כל כך, מה הערך החברתי שלו (והוא רב)? ונקדש אותו בתת חברה הנשית, ואולי בחברה כולה ככלל?
ואני מאמינה שזהו הפן הרדיקלי. ההבנה הגלובלית, של נשים ואז של החברה, שנשיות אין פירושה נחות, ואולי אף פירושה נשגבות.

https://www.facebook.com/1766171517016562/photos/a.1766360683664312.1073741828.1766171517016562/1846043459029367/?type=3&theater

המאמר נכתב בזכרית מאחר ואת הפוסט פרסמתי בפרופיל הסטרייטי:

אני חושב שהקיום של א.נשים טרנסים משתלב מקסים עם דיונים בפילוסופיה של השפה.
קחו כדוגמה את הטענה שגבר ואישה מוגדרים לפי איבר המין שלהם. ובכן, אם הגדרה פירושה 'אמצעי הזיהוי', אז זה שגוי. בראש ובראשונה כי אנחנו לא מבררים את איבר מינו של האדם שמולנו כאשר אנחנו פונים אליו בזכר או בנקבה. אנחנו מחפשים סממנים מזהים עם קבוצה מגדרית מסוימת. מאפיינים אלו אכן לרוב מקושרים עם איבר מין זכרי או נקבי, אבל זו לא התאמה חד חד ערכית וההתאמה נהיית קשה ככל שטרנסיות נראות יותר כמו בנות המין השני.
זה מאשרר את הקונספט של דמיון משפחתי - אנחנו לא לומדים על מילה מהגדרה מוצרנת, אלא מדמיון בין פרטים במילה.
מנגד, זה גם מלמד על החשיבות של הצרנה - כי אנחנו מחפשים להגדיר מהם סממני המין השני כדי לדעת עם איזה מין אנחנו רוצים לקיים יחסי מין. מסיבות ביולוגיות כמובן.
לדיון הטרנסי יש חשיבות יותר עמוקה אפילו כי הוא מלמד שהמחשבה על הגדרות (מה שנקרא דיונים סמנטים בשפתנו) מכיל השלכות משמעותיות.
קחו למשל את המשפט 'אנחנו מחלקים את ענף הספורט למקצה גברים ומקצה נשים'. זה נכון שאנחנו מחלקים כך ענף ספורט.
אבל ההגדרה שלנו של גברי ונשי תשפיעה מאד על מי שייך לאיזה מקצה.
המעניין פה זה שהבחירה שלנו בהגדרה של גבר ואישה במקצי ספורט, ולמעשה כל התפיסה שלנו של המרחב, משתנה בהתאם לאידאולוגיה (דוגמה אחרת אגב היא השאלה 'מה נחשב בן אדם' בדיון על הפלות).
הצד המהותני/מוצרן בדיון זה (אישה היא בעלת איבר מין נשי) יטען כך:
המטרה בתחרויות ספורט זה לבודד משתנים של כח פיזי ככל האפשר כדי לתת ביטוי לרמה טכנית.
גברים נהנים מיתרון על נשים בגלל טסטוסטרון שמוביל לפחות אגירה של שומן ובניה של יותר מסת שריר.
לכן נפגע בידוד המשתנים.
במקום זה רצוי אולי לציין שיש צד דיון שמאמין שאפשר לפרק את כל השפה למבנים לוגיים, אולי מדעיים, שיסבירו כל משמעות של ביטוי במונחים בהם אין ספק (למשל במקום לדון האם X גדול מY או Y קטן מX, לרשום X>Y, במקום לדון במונחים טעונים כמו גבר ואישה, לכתוב XX וXY, או לדבר על חלוקה למקצים לפי אחוז מסת שריר או ריכוז טסטוסטרון בגוף במקום). בעוד זה עשוי לפתור בעיות תיכנון כמו זו שפה, במהלך היומיומי של השפה זה מתגלה כאתגר. המח שלנו חושב עם דמיון משפחתי, הגדרות אסוציאטיביות ואינטואיטיביות, ולא בהצרנה.
הצד השני של הדיון לרוב מנסה להכיל הגדרה אחת לגבר ולאישה. כלומר אם תרבותית אין לנו זכות להגדיר לאנשים מי מהם גבר או אישה, גם בספורט.
גם זה מתגלה כטיעון חלש.כל הזמן בשפה אנחנו משמישים מילה בצורה שונה ברגעים שונים.
קחו את ההגדרה שלי לפמניזם, שלצרכי הדיון אתרגם לאנגלית כ'a movement for female empowerment'. בהקשרים מסוימים נגדיר גם פרות כfemale. ובכל זאת, רוב הפמניסטיות לא ישתמשו בהגדרה של פרות כfemale כשהן ינסו לחשוב למי הן נאבקות.
בעת המודרנית מהותנות די הושלכה לצד, לטובת רלטביזם. 'איש בהגדרתו יחיה' יש שיאמרו.
כשויטגנשטיין מקביל שפה לעיר, הוא טוען שמהותנות היא פרברי העיר, החלק השולי והחדש. בעוד אני אטען שאנחנו גרים פשוט בשתי ערים במקביל. הדוגמאות שהצגתי פה מלמדות שיש לנו צורך בשתיהן והן משחקות משחק מורכב ומאד תחרותי זו בזו. מצד אחד להבין את המרחב עם הגדרות, תכלית ומטרות לשם קביעה למשל עם מי כדאי לי לנהל מערכות יחסים, מי יהיה חלק ממקצה ספורטיבי, למה אני בכלל שואל את זה.
מהצד השני, המח שלנו לא מסוגל וגם זה לא פרקטי עבורו לחשוב בצורה מוצרנת בעולם בו לא כל הידע זמין. יותר מזה, החשיבה המוצרנת לרוב גורמת לנו לחוש הזרה (alienation במונחים מרקסיסטים) כאשר הקוגניציה שלנו רוצה להשתמש במילה אחת והראציונל אומר להשתמש במילה אחרת (ואני כמובן מתאר על הדיספוריה המגדרית של טרנס).
את הדיסוננס הזה בין צורות תפיסת המרחב אי אפשר לפתור בצורה מושלמת, רק להצביע עליו ולהבין כיצד להתמודד איתו.
אבל אני מאמין שמה שאני רוצה במיוחד להצביע עליו פה זה שניסיון זלזול בדיונים על סמנטיקה זה לא הפתרון. הדיון כשלעצמו הוא על מילים, הגדרתן ומשמעותן הפרקטית.

בתאטרון הנו היפני נשים לא יכלו לשחק.
לכן החליפו אותן גברים, לרוב בלבוש נשי מוקצן.
אלו היו בין מלכות הדראג הראשונות.
אתן מצפות שמי שיודעת עובדה זו לא תנסה לקנות את נעלי העקב הראשונות שלה בחנות דראג אבל גם אני הופתעתי כמה סתומה אני כשנכנסתי למועדון והייתי גבוהה בראש מכל הבנות האחרות (ואני לא כזאת גבוהה). לפחות הייתי מסוגלת ללכת עליהן. שוב, אומנויות לחימה זה אחלה לפעילויות נשיות.
אבל חלצתי נעלי העקב והשחרתי את הגרביון הלבן ברחבת הריקודים.
חשבתי שהכל יעלה בלהבות כשאמא שלי חזרה הביתה בשעה 23:30, שלא אוכל לצאת למועדון. אבל התלבשתי במחוך המהודק שלי, חולצה מכופתרת זכרית, מכנס מעל החצאית (שעם המחוך קיבל צורה מקומרת) וכפפות מעל הלק. חום אימים.
אחרי שירדתי ואז עליתי כי קלטתי ששכחתי לקחת כסף, עברתי מעל אימי במהרה כדי שלא תשים לב וירדתי חזרה פינטזתי על הרגע שהבחורה בכניסה לא תבין את הלבוש הכמעט בלשי שלי כשלפתע אחשוף את התלבושת המהממת שלי בכניסה ובום! אמה איז אין דה האוס.
היה משהו דומה, המאבטח לא איפשר לי להיכנס כי לבשתי ג'ינס, המארחת זכרה אותי מפעם קודמת 'היא משלנו' וחשתי בבית.
חשפתי את הבגדים וחשתי פתאום ממש טוב.
'אוי שיט, שכחתי להתגלח' חשבתי לרגע ומיששתי הזיפים המחרידים שלמזלי לא זיהו במועדון.
מצד שני זיהו שאני זכר, אולי בגלל הקול.
מצד שלישי, לפני שזיהו התבלבלו מספיק שאני אישה כדי להציע לי להצטרף לזוג. אז נקודה לזכותי (?).
פלאסק הוא כנראה אחד הרעיונות המבריקים שלי, מה שאפשר לי גם להעריך את כמות האלכוהול שצריך כדי שאסחרר את ראשי וגם ללגום מהרום האהוב שלי בלי לגעת בזבל של המועדון.
כמו פעם קודמת, חשתי בדידות כשלא רקדתי עם אף אחת מהמועדון. הן ממש בהרכב משל עצמן, מצודדות במעגל שלהן וגורמות לי לקנא ביכולות הריקוד הפסיכוטיות שלהן.
אבל עשיתי צעד להיות חלק מהסצנה, וזה הרגיש טוב. שוחחתי עם שתי נשים שם בצורה פרטנית, הכרתי חלק מהבנות הקבועות. אחת מהן יצאה היסטרית ובוכייה מהמועדון. תהיתי מה הלך שם. היא מושכת אותי כבר פעם שניה. יש לה מבט עמוק, רציני, שעבר הרבה חרא מהרחוב בעיניים. מחוץ ושער אסוף של מלכה דומית אמיתית. תנועות גוף שחשות כמו בבית במועדון הטחוב. מכולן אני רוצה לצלול לתוך המח שלה יותר מכל הבחורות האחרות שם.
מה שעשה לי את הערב באמת זה שפגשתי שם את דרקן. איזה קסם. יואו איזה קסם דרקן. אני מאוהבת.
וראיתי שם גבר שממש נמשכתי אליו מינית (אני וגברים זה דבר מעורר דיון). שער ארוך בלונדיני וגוף מחוטב. ממ.
בסוף הערב דחפתי את כל האאוטפיט בסטאש שמעל הארון וחשבתי לעצמי כמה אני צריכה כבר למצוא מקום שאוכל לאחסן את הבגדים ולהתלבש בלי פחד.
אז האם נהניתי? האמת שכן.
בעיקר כי חשתי התקדמות למקום שאני רוצה להיות בו. וזה מרגיש טוב.

וטיפסתי את הפסיעה האחרונה במעלות ההר כשהפייסטוס הגדול נגלה לפני. משתמש בצוק כסדן כשכל הלימת הפטיש הענק כמו קול רעם.

ורק אתמול פסעתי ביער ונוריתי בגבי בכדור טעון זרע, ונפלתי ארצה והעץ נבט, וצמח ביסורים כשהוא נטע שורש מבעד גחוני. סביב סביב זעקות קורבנות זהים חופנים בוץ בניסיונות נואשים להימלט מהעצים המטפסים שנידומו בכניעה.
וגלגול אחר שלי גדם העץ וגילף ממנה חרב ונוסף השתמש בה כמכסה מירי.

עד שבקעתי מתוכו והתחממתי במדורה שהדלקתי מהגחלה הבוערת תמידית של הגזע לנצחים. גלגוליי חולפים על פני ותוהים 'למה את לא מתקדמת אל תוך היער?'
'אין תקוה פה' ואיש לא ימצא את סופו.

ורק לילה לפני נכנסתי פנימה ליער המקולל בתקווה להחזיר את עצמי לעצמי. העיניים צומחות כפירות פה, בוחנים בביקורתיות. היער מתבקע ונאחה במחזוריות לא סדירה. מנסה לשבור את הרוח שלך אט אט.

וכל זה התכנס בסוף לפה? להפייסטוס הגדול? האם מצאתי את הדרך? האם היער לא כה אכזר כשחשבתי? לכל זה יש מטרה?

והאדמה נפתחה והחושך אכל אותי ונשארתי שוב לבד כשקול היער גער בי 'אם תשאפי להפייסטוס תאבדי אותו וכשתשכחי ממנו שוב תמצאי אותו'.

וכנראה שאין ליער מטרה והקבוע היחיד הוא קיומו