וטיפסתי את הפסיעה האחרונה במעלות ההר כשהפייסטוס הגדול נגלה לפני. משתמש בצוק כסדן כשכל הלימת הפטיש הענק כמו קול רעם.
ורק אתמול פסעתי ביער ונוריתי בגבי בכדור טעון זרע, ונפלתי ארצה והעץ נבט, וצמח ביסורים כשהוא נטע שורש מבעד גחוני. סביב סביב זעקות קורבנות זהים חופנים בוץ בניסיונות נואשים להימלט מהעצים המטפסים שנידומו בכניעה.
וגלגול אחר שלי גדם העץ וגילף ממנה חרב ונוסף השתמש בה כמכסה מירי.
עד שבקעתי מתוכו והתחממתי במדורה שהדלקתי מהגחלה הבוערת תמידית של הגזע לנצחים. גלגוליי חולפים על פני ותוהים 'למה את לא מתקדמת אל תוך היער?'
'אין תקוה פה' ואיש לא ימצא את סופו.
ורק לילה לפני נכנסתי פנימה ליער המקולל בתקווה להחזיר את עצמי לעצמי. העיניים צומחות כפירות פה, בוחנים בביקורתיות. היער מתבקע ונאחה במחזוריות לא סדירה. מנסה לשבור את הרוח שלך אט אט.
וכל זה התכנס בסוף לפה? להפייסטוס הגדול? האם מצאתי את הדרך? האם היער לא כה אכזר כשחשבתי? לכל זה יש מטרה?
והאדמה נפתחה והחושך אכל אותי ונשארתי שוב לבד כשקול היער גער בי 'אם תשאפי להפייסטוס תאבדי אותו וכשתשכחי ממנו שוב תמצאי אותו'.
וכנראה שאין ליער מטרה והקבוע היחיד הוא קיומו