אני מוציאה סיגריה מכיס המעיל ומשחקת איתה קצת בין האצבעות לפני שאני דוחפת לפה.
מרימה את הטלפון לאוזני
'טוב, היא התאבדה'
'איך אתה יודע?' אחותי שואלת
אני חולפת מבעד לנהגים המונית של התחנה מתחת לבניין כדי להסתכל מקרוב. הופכת את הגופה עם הגולגולת השבורה אל גבה.
'חזרתי מהסופר וראיתי שהיא קפצה מהבניין'
'שיט'
'כן, זה עכשיו התעסקות בקבורה'
'אני תכף אחזור אליך'
'בסדר, בינתיים אתקשר לאבא'
ריישיקי. כל הטקסים והניסיונות לכאורה לטפל בסיפור אבל כולנו ידענו שזה יסתיים מדמם. או לפחות קיווינו, אחרת בשביל מה ההכנות?
'אתה לא מבין שאני לא רוצה לחיות?' אז תתאבדי כבר מטומטמת. די, נמאס. ולא אמרנו את זה. אחיה רצו שזה יהיה עוד מוות שקט בבית החולים, בלי סצנות, אולי מכבד מודלק מרוב שתיה, אולי מסרטן.
זה בריא לבכות, זה לא שאין לי סימפתיה, אבל לעומת דעתכם, לא פחדתי מכך. גם לא קיוויתי. ציפיתי שהמאורעות כבר יפרסו וכשהן נפרסו לא נותר דבר מלבד לנקות את המדרכה. ואין דמעות, ואין עצב מוחצן, כי אין אכזבה, כי לעולם לא הייתה ציפייה, וזה מה שהם לא מבינים, האנשים שלא עמוק בחרא, שציפייה זה מצב קבוע של ריקבון מחשבתי, שכל יום הוא עוד פעימה רציפה וברוך השם את יודעת איפה תישני מחר.
והאם רע לי? כבר לא.
העולם בבואה עקומה, מסיבת תה עם כל החברים.
והאם כואב לי? טוב, כן, אבל למדתי לחייך ממנו.
יש את הרגע הזה בחרב. סן סן נו סן, כשאת רוכבת בדיוק כאשר הרכב בא. ואם תיפני מוקדם תיכנסי בדרכו, ואם תיפני מאוחר מדי, טוב כבר לא יהיה מאוחר מדי. אבל בדיוק הנקודה המתוקה הזאת. כי היא לא הצלחה. להפך, זה אימוץ בוגר של הכישלון. זה להביט לו בעיניים ולא לפחד למות ועם שליטה חדשה בידיים, עם המבט שלו כשהוא חושב כמה פצועה בראש את צריכה להיות כדי לעמוד מולו, את פתאום מנחיתה עליו את המכה.
והוא ניתן להשגה רק בקבלה הזאת.
כשאת נוסעת בכביש המהיר על כלי רכב של פחות משלושים קמש ועוצמת לרגע את העיניים כשמשאית חולפת ואת סופגת את המחשבה שהיא תדרוס את הרוח מתוכך.
כשאת מדמיינת אותה פרוסה לחתיכות על הרחוב.
ואז כבר היא לא מאיימת עליך עם השאלה
'את רוצה שאני אתאבד?' כי התשובה נהיית 'כבר לא משנה לי'