לפני 8 שנים. יום רביעי, 10 בינואר 2018 בשעה 12:53
טוב אז נמאס לי להסביר את מצב העניינים שוב ושוב לאנשים ולכן מעכשיו כשאצטרך לעדכן מישהו בסיפור חיי פשוט ארפרנס את הרשומה הזאת. היא תענה במידה מה מה אני עושה בארץ ולמה אני לא בחו"ל.
האחד הונגרי ניצול שואה השניה בת למשפחה מזרחית מאד שבטית. רצתה לברוח מהמשפחה, התחתנה עם גבר מבית טוב. קצין בצה"ל.
הם הביאו ארבעה ילדים. שני בנים ושתי בנות כאשר אימי האחרונה.
כשהייתה בת 13 הוא לקה בסרטן במח והיא ראתה אותו מדרדר בהדרגה עד שנפטר ואז סבתי התאלמנה. הסיפור השגור - אישה מתחתנת עם גבר, חיה על משכורתו, לא מפתחת עצמאיות, אפילו חיה רגל על רגל בבית, ואז כשהוא הולך היא הופכת לכלום. אז היא נכנסה לדיכאון עמוק. ביזבזה את הכספים שהוא הותיר אחריה לנסיעות מרובות לחו"ל. אשר לילדה? טוב זו לא סיטואציה קלה לחיות עם אמא בדיכאון קליני. היא השתמשה בה בעיקר ככלי בידורי ולא דאגה לחנכה.
אחיה הגדולים כבר עזבו את הבית ממזמן ואפילו התחתנו כך שלא הקדישו לאמם או לילדתה את השניה מהיום. בעלה של אחותה אף 'התבדח' שאבא שלה מת בגללה.
ואז היא הכירה את אבא שלי. זה היה בתיכון. היא השתמשה בבית שלו כמפלט חם מאימה. אבל הדפוס חזר על עצמו. אישה מכירה גבר חזק, לא מפתחת כלים משל עצמה ונשארת תלויה בו.
אמא שלה מתה בהדרגה מדימנציה.
בשלב מסוים הם עברו לבולגריה, כשאני הייתי בצבא.
היא נשארה אינפנטילית במובן הקליני של המילה. לי ולה תמיד היו חיכוכים. עוד כילדה קטנה הייתי פחות מפותחת אמוציונלית ומשמעותית יותר שכלית. דבר שגרר בעיות רבות (לא דיברתי למשל עד גיל מאוחר ולא תקשרתי עד יותר מאוחר). אחת החוויות שהכי זכורות לי הייתה בגיל שבע כשאמרתי לה שאני רוצה לראות פסיכולוג כי אני רוצה להתאבד והיא אמרה לי שאני לא צריכה כי היא מטפלת מספיק טובה.
לאבא שלי זה בהדרגה נמאס. גם לו לא חסרות בעיות. אז הוא בגד בה. היא בכל זאת ניסתה להישאר איתו כי היא לא הכירה אחרת. אז הוא בגד בה וקרה שהוא גם זה שפירק את החבילה. היא חזרה לארץ עם הילדים בלי ידע איך לעבוד, לשלם מיסים, לחיות כאדם מבוגר.
אבא שלי מעביר לה עד היום 20 אלף שקל כמזונות. זה היה החוזה שהם חתמו. בתחילת הגירושים הוא היה ישן במשרד בלי יכולת לשלם על מחייתו שלו. כעסנו עליו גם כי בגד.
הזמן עבר ואמא שלי החלה לפתח בעיות שתיה, שלצד חוסר היכולת שלה לגדל את הילדים, שפיעו מאד על הדינאמיקה בבית. אחותי הראשונה שעברה לדירה משל עצמה. החיכוכים עם אימי המשיכו בצבא. היא העיפה אותי מהבית שלוש פעמים בזמן הזה. פעם ישנתי בבית החיל, פעם בשבת בבסיס ופעם על ספסל רחוב. הסיפורים מהתקופה ההיא מרובים. איך שאימי הרסה לאחותי את מעבר הדירה, איך שהיא פוצצה לאחי הקטן את בר המצוה וצעקה עליו שהוא אפס עלוב...
בשחרור מהצבא עברתי לבולגריה ופתחתי שם בית תוכנה משל עצמי.
אחי השלישי עבר גם הוא למדינה הקרה והיחיד שנשאר הוא הקטן ביותר שהחל בהדרגה ממש לפשל בלימודים.
אני הרגשתי ריקה בבולגריה. לא כי היה לי רע, אבל רציתי את האימונים שלי. לצד זה החלו לעלות סימנים מדאיגים על כל צורת הטיפול שלה באחי הקטן.
בסמסטר לפני שחזרתי ארצה הוא קיבל ארבעה נכשלים בתעודה עם מאה חמישים חיסורים. הוא הרגיש שהוא כלומניק. הוא אמר לי שהוא רוצה להיות מאלף כלבים כשיגדל כי הוא לא מסוגל ללמוד כלום (במילים אלו).
העניין היה שלא רצה אפילו לראות את אבא שלי. גם כי כעס עליו על הבגידה. גם כי האלטרנטיבה שאנחנו הצענו לו בחיים הייתה קשה. כמו אימי הוא גילה שלוותר ולהתבוסס בהדוניזם הרבה יותר קל, גם אם לא מתגמל.
היא גם פימפמה לו המון שנאה נגדנו. על חברות שלי היא אמרה שהן זונות. אני אדם רע וסוציופת. כולנו מקימים קואליציות כנגדה והוא, עליו היא אמרה שהוא חי כדי להצחיק אותה.
אז חזרתי כדי לעשות שנת אימונים אינטנסיבית בארץ וכדי לראות מה המצב בבית.
היא פיתחה מנהגים מאד מגונים בלי מבוגר אחראי. עישנה מולו ירוק ושתתה אלכוהול. לא היה לו אוכל בבית.
לגדל אותו היה מעניין. המטרה לא הייתה להפוך אותו לטוב בלימודים אלא לגרום לו לדבוק בדברים שמעוררים בו תשוקה מספיק כדי לצמוח מהם. הם יציעו אתגר, והוא ירצה לדבוק בו ולהיות טוב.
התחלתי לפתח את האהבה שלו לכלבים ולדרוש ממנו להשתפר בלימודים כדי שיוכל להמשיך בה.
הקושי הוא שהייתי צריכה להיות גם האדם הרע בזמן שאמא שלי אף פעם לא הענישה אותו, כלומר דה פקטו הייתה האדם הטוב תמיד. כל עונש שנתתי, וזה עוד היה כך מהימים שניסיתי לחנך אותם בזמן הצבא (ודחפתי את הגדול יותר לפנות לתואר אקדמי ולכושר, ולהשתפר בחיים). הוא באמת חשב, ואמר לי כמה פעמים שאני שונאת אותו. הייתי צריכה לאשר לו שאני נאבקת רק לטובתו האישית.
'אתה רוצה להשתפר, לא?
אז למה אתה גורם לי להאבק איתך?
תשתף איתי פעולה
אנחנו יכולים יחד
זה אמנם קשה אבל שווה את זה'
בסוף, אחרי יום שאמא שלי ממש השתכרה הוא פרץ בבכי שהוא רוצה לעבור לאבא שלו. אבל היא נשארה בארץ. ועכשיו שהיא לבד היה את החשש שתתאבד.
לא רצינו שזה יקרה אחרי שהם עברו כדי לא לעורר בהם את התחושה שזה אשמתם.
בימים אלו היא ממש דפקה את הראש חזק. וודקה מהסוג הכי זול שהיא יכולה למצוא. הבית הרבה פעמים היה ריק ולא ידעתי לאן היא הלכה.
באחת הפעמים היא נעלמה למספר ימים. מצאתי אותה רק פעם אחת בבית שכובה על הרצפה עם נוזל על ידה שלא רציתי להריח.
היא כנראה ניסתה להתאבד בימים ההם. אין לה המסוגלות הממשית להתאבד. היא פשוט טיפסה על בניין גבוה, ואז ירדה ממנו מיד.
היא סוף סוף הייתה מוכנה לפנות למרכז גמילה.
לא רצינו לשלוח אותה למוסד מדיני כי ידענו שהרמה שם מחפירה, ולאשפז במוסדות האחרים לא ניתן ללא רצונה.
אז לאחרונה היא יצאה משם. היא עוד שותה, אבל לא משתכרת ממש. היא לא עובדת יותר (הייתה לה קביעות איך שהוא באורט עד שפנתה למוסד) וחיה מה20 אלף שקל שאבא שלי מעביר לה וכספי ביטוח לאומי.
אבא שלי ממשיך להעביר את אלו מתוך רחמים בעיקר. הוא לא באמת חייב. גם אין לה המסוגלות ממש לרדוף אחריו על הפרת חוזה במידה ויעשה זאת בצורה לא חוקית.
משהו השתנה? לא יודעת. היא נשארה אדם אינפנטילי ואגוצנטרי, אבל היא הרבה פחות בעייתית עכשיו. יש לה גם חברים מהמוסד והיא מתנדבת שם קצת (ואולי תעבוד שם עוד שנה).
לאחרונה היא נסעה לבקר את הילדים בבולגריה, השתכרה ואז דפקה מכות לאחיי הקטנים. כנראה שלא תחזור לשם עוד.
ניסיתי לתכנן יום הולדת כך שהיא תהיה חלק ממנו כדי שלא תרגיש לבד, שלחתי לה את התוכניות והיא התקשרה לאבא שלי ואמרה שיעיף אותי מהארץ. זו פעם ראשונה בשנים האחרונות שבכיתי בגללה. אבל מעשית אין מה לכעוס.
רבתי איתה בארץ, אנחנו לא דיברנו אחרי זה. אחרי שלושה ימים היא הרגישה רע על עצמה והחליטה לחגוג לי. אבל היא שכחה. אחותי בסוף קבעה למסעדה, והיא הזמינה ידידה שלה לשם. רבה איתי באותו היום. זה יעבור. זה תמיד עובר. בלי שכלום ישתנה. את לומדת לסלוח הרבה עם אדם אינפנטיל. כי הוא לא ישתנה. את סתם מבזבזת אנרגיה.את לא יכולה לשפר את מצבו. הוא תמיד יהרוס. אין לו נחמה בחייו, אין סוף טוב, וכל התענוגות בחייו קצרי טווח.
אני עוזבת באוק לבריטניה, היא כנראה תישאר לבד בארץ.
יש שישפטו אותנו. מישהי פעם, שגם לה הייתה אמא אלכוהוליסטית, אמרה פעם לאחותי שאין שום דבר שאפשר לעשות עם אדם בעל הרס עצמי. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להתנתק. זה טראגי, אבל צריך לחשוב קדימה. ואני לא מדברת במחשבה על עצמנו, אלא על הילדים. הם מה שנשאר ומה שחשוב.
אלכוהוליזם גורם לך לפתח מחשבה פרגמטית. להציל את האיברים שאפשר ולא לסוח על העתידים למות. כי אין טעם.
