המין האחר

הם תמיד אומרים לי את זה כשאני מספרת את סיפור חיי. אני אומרת לכולם

Upon us a little rain

וזה הכל...

אלוהים מת בין אחת לשלוש

ברשרוש העלים נעמד התליין

תוך דקותיים שתיים דרך את הפתיל

והמת נח, נידף קליל

קול ציפור קרקרה בערבות חריש

בין חרמש לצלב נקבר האיש

אויש הבור כפקיד שליש

ודת כדין נפלה בריש

ומה שנותר?

הלא הוא

הריק

העירו לי על זה כמה פעמים פה בצ'אט. אם אני רוצה שיכנו אותי בלשון נקבה, למה אני כותבת נשלט?
התשובה הקצרה - טוב זה בכל זאת אפליקצית היכרויות ואני לא רוצה להטעות. כי על אותו הדף שואלים אותי 'הו את טרנסית? אז את לוקחת גלולות? חתכת כבר?' ולא נעים לי לומר 'אממ... לא... אני בארון' כלומר משתדלת שלא לאתגר את הזהות המגדרית. האם זהות פנימית היא באמת זהות? אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, האם זה יכול להיות ברבור בכלל?

אבל אני משמרת את הזהות שלי. לא כי אני פוחדת (טוב, גם כי אני פוחדת) אלא מפרגמטיקה של חיי. זה פשוט לא זמן טוב. אולי בגילאי העשרים ושבע יהיה לי יותר חופש פעולה, כרגע אין לי לא התקציב ולא המעמד החברתי להתחיל לאתגר את הסביבה.
כשאני כותבת 'נשלט' זה כי מטרנסית מצופה דברים שאני לא מסוגלת לספק בימים אלה. יאמרו לי 'מה אכפת לך?' אבל מעט רגישות. זה מידע באתר היכרות. אני לא רוצה לבוא לדייט ושהיא תקבל משהו שיאכזב אותה. ומה לעשות, אני נראית זכרית כרגע. במחשכים ממש לא, אבל במבט ראשון כן.

ובכל זאת, כולנו מחפשות להזדהות כפי שאנו חשות מבפנים. זו הרי הקריאה של הפוסט מודרנה - זהות פנימית חשובה מהגדרה חברתית. תמונת הפרופיל שלי עד כה הייתה מאד... מינית. גם קודמותה. אהבתי אותן כי הן הסממנים הנשיים הראשונים שהחזקתי, אבל אני לא טיפוס שמתפרץ במיניות שלו. להפך, מאד מופנמת. החדשה מייצגת אותי יותר טוב. זה דימוי הגוף שלי. ככה אני תופסת את עצמי. היתרון בתמונה החדשה זה גם שהיא לא מושכת גברים כל כך כי אין פה אובייקט מיני.

ואז יש את השם... בהתחלה קראתי לעצמי סיסי גירל. מי שקראה את הפוסטים הקודמים שלי יודעת שאני מנסה להתרחק מהבנים שפונים לניוש וקרוסיות מתוך קינק מיני. אני אוהבת את הביטוי סיסי, חושבת שמבטא אותי לא רע, אבל משווק תדמית של גבר שמקבל זיקפה מלבישת תחתון.

amabilis מבטא פן אחר שלי שאני יותר אוהבת. אמאביליס זה לטינית, אני אוהבת את העולם העתיק. פירושו loveable, כי זה מה שאני מחפשת להיות ואם נהיה כנות, מתקשה בו מאד.

אם תרצו לדעת איך אני נראית בתצורה יותר שובבה, ידידות רבות אמרו לי שזה מאד דומה לי:

אתחיל בשיחה שהתגלגלה עם ידידה טובה, פרופסורית ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטה של סופיה בולגריה, כשליוויתי אותה מבית הקפה לטראמפ ביום קר, כשגלגלי המחשבה חיממו את ליבותינו.
היא חוקרת פילוסופים של ימי הביניים. את החבר'ה האלה ניתן להקביל לילד אוטיסט שמסביר לך למה כל העולם צריך להתנהל בהתאם לתפיסה המסודרת שלו. בשיחה דיברנו על מודל היופי והיא סיפרה על ספר שקראה בו מפורט הדברים שעל הגבר לקיים כדי להיחשב 'יפה'. עיצוב גיאומטרי מדוקדק כמובן. בתחילת המבוא נכתב 'העיסוק במודל היופי הנשי מתחיל בעמוד כך וכך' (כמובן בלי הכך והכך אלא מספר כל שהוא) ובעמוד כך וכך (שוב, החלף במספר) נכתב: 'האישה לא צריכה לעשות הרבה. היא יפה מהוויתה'. טוב בכל זאת ימי הביניים.
ואף על פי כן, מבחינה אבולוציונית יש בכך מעט היגיון. גוף הזכר הוא כמו גוש חמר במובן זה שאין לו תכלית אחת ברורה. תפקידו העיקרי הוא סיפוק משאבים לצאצאים וזה יכול להכיל תכליות שונות בפרוס ההיסטוריה ואיתם מבנים שונים. אם זה הציד, הלוחם, החקלאי או המתכנת, כל אחד וגופו.

האישה? ובכן גם לה היו תפקידים מגדריים מגוונים אבל משהו אחד, מאד פיזי, שכל הנשים שהמשיכו את המטען הגנטי שלהן החזיקו במשותף - לידה. זה אומר שיש ספציפיקציות גופניות מסוימות לגוף האישה (כן גם לגבר, כל בני האדם צריכים שהגוף יהיה מסוגל לשרוד ולקיים פעילויות בסיסיות, אבל ככל שהתכלית ספציפית יותר כך גם מבנה הגוף הנדרש לכך). זה אומר גם שמודל היופי שלהן יותר מובהק. מודל היופי - מה שמבחינת הברירה הזוויגית ויזואלית נחשב לכשיר יותר להבאת צאצאים.
בעוד נח לדבר על כך שמודל היופי הוא פרופוגנדה קפיטליסטית, נורא קשה שלא לשים לב שברוב חלקי העולם שער מטופח נחשב למשהו מאד חשוב, כמו גם העיסוק בצבעים בוהקים וכן הלאה. יש התאמות תלויות סביבה. המפורסמת שבהן היא המשקל (בחברות רעבות יותר ופרטים רעבים יותר בכלליות, נמשכים לנשים מלאות יותר).

טוב התחלתי בחפירה. אני אוהבת נשיות כי כמו ציור, יש חוקים מובהקים, כמו התאמת צבעים, איזון צורות ובכל זאת אומנים שונים מוצאים דרכים מקוריות לבטא את עצמם. יש המון עושר בסגנונות עבודה כשעוסקים בנשיות. זאת לעומת הגבריות, בה מודל היופי מכיל מגוון צר יותר. יופי זה אמנות. יופי נשי הפך לאמנות בפני עצמה המערבת ספרים, חייטים ומאפרים.

ותמיד יש את מה שהכי מושך את עינינו. יצירה שממלאת בדיוק את מה שהמח שלנו כמהה אליו. זה הרבה פעמים סובייקטיבי. אצלי חשבתי שזה לוק גרמני, מבנה אפרסקי שמנמן, שיער בלונדיני וחיוך יפהפה.

כל המחשבות האלו עלו לי אחרי שביום שישי הייתה לי שיחה ממש טובה עם מישהי שפגשתי בבית קפה והתפלאתי כמה היא דמתה לאקסית וכמה המראה שלה... מעבר למשיכה ובכלל מעבר למיני, מקסים אותי. מקסים במלוא מובן המילה של קסם קוסמי וקוסמי במובן הכי יווני של קוסמוס, כלומר סדר שגורם לי לחשוב עליו שעות.

עיניים בצבע של קרם אגוזים, שיער גולש ברונטי שמוחזק בצורה קצת מרושלת עם קליפס או גומייה, עור לבן דקיק כמו משי שנמתח סביב כל סנטים בדיוק, אפשר לומר שבריריות. כשבאתי לתאר לעצמי אותה בפעם הראשונה קלטתי שאני לא יודעת איך נראים השדיים או התחת. זה גם לא עניין אותי.

החפצה? אני לא יודעת. אני נוהגת שלא להתעניין במראה לפני דייט ראשון. אבל לכל אחד יש מראה שהוא בוהה בו ומתמכר.

יש קטע שתמיד זכור לי במשתה האפלטוני, המונולוג של דיוטימה. בו היא אומרת שרבים חושבים שאהבה הוא הרצון שלנו להידמות למשהו וזאת טעות, אנחנו למעשה אוהבים מה שמאפשר לנו לבטא באמצעותו את החלק הנצחי שלנו. למשל, גבר לא נמשך לאישה כי הוא רוצה להיראות כמוהה, אלא כי היא אמצעי עבורו להביא ילדים, שזה ביטוי שלו שבתקווה ישאר לנצח.
כנראה אני לא יודעת איך לאהוב. אולי כי אני נרקיסיסטית. אבל כשאני מוקסמת ממישהי אי אפשר שלא לתאר את התחושה הזאת אחרת מניסיון להידמות לה, להתחקות אחריה. כמובן שאי אפשר לגרוע מדבריה של דיוטימה, אני לא יכולה בלי זוגיות בה הפרטנרית עוזרת לי להפרות, בשיחה, אולי גם בסקס.

אבל אני חופרת, תאכלס רציתי בכלל לשאול אם יש משהו שמעורר את אותן תחושות אצלכן.ם? צורה בה האדם נראה שמובילה אתכן.ם להשתאות?

סכיזואידית יושבת בפינת תודעה. כיתה ריקה, ארבע קירות אפורים, מרצפות זולים.
קר לה. הרעשים מיללים במרכז. מפחידים אותה.

זהות בשבילה זה כמו לתפוס אחד הקולות בזנב כשהוא נע מצד לצד מתחבטת עד שהאחיזה נרפית.

האם זאת היא? היא כלום. חדר ריק, עולם בודד. רק תיבה מלאה רעשים ששורטים כל הזמן את שולי המח ומעוררים תהודות, מובילים להתפרצויות, אחד טירוף, מגלומני ומלנכולי. ומציאות היא כמו פיעפועים שחודרים ומתרכבים. כשפנדורה נפתחת כל יומרה לזהות חולפת והיא עם חיוך מפוחד סוף סוף מאושר

לפעמים אני מחלקת את החיים שלי לפרה גיל 19 ולפוסט גיל 19. פעמים אחרות אני לא מסוגלת לדמיין אלו חיים לא חיים הם היו. 'לא היו לי חברים'. איזו מחשבה מצמררת. שום משחק מילים, שום מטאפורה או ציור לשון. הלכה למעשה אפס תקשורת עם אפס בני אדם במשך 19 שנות בדידות.

מה שקרה בגיל 19 היה שיא הקיטש: התאהבתי. והבחורה הזאת מילאה את חיי ודרשה ממני לבטא את עצמי בצורה חדשה. כמו עיוור שהחל לראות, היה עלי להתחיל ללמוד מילים חדשות. לבן, שחור, אדום, כחול עמוק. אנשים בגוונים שונים. בגיל עשרים אחרי התקף חרדה קשה החלטתי שהגיע הזמן שאתמודד עם עצמי והלכתי לטיפול. גיליתי כמה שנאתי ופחדתי מבני אדם. כמה סבל הם עוררו בי, והכי גרוע היה הנושא של הטקסט הזה.

הם לא היו רעים. אף אדם לא רע. בהינתן תנאי סביבה X אני הייתי החריגה שיש להתמודד איתה. אני גם לא הייתי אדם רע. איש לא רשע או טוב. הם ניסו להפגין חמלה ופשוט לא הבינו אותי. אני לא הבנתי אותם. וכדי להסתכל אליהם בעיניים ולהתחיל לחיות כמו בן אנוש היה עלי ללמוד חמלה, להבין, לא לשנוא.

אומרים שקבוצה זו רעה וזו טובה, כי זו פוגעת בי וזו ראויה. אך מה קורה עם כולם פגעו? כולם חלק מהבעיה? כולם נועצים בך מבט? אז כולם רעים? או שמא זה תלוי סביבה ונסיבה. ומה עם הכאב כשלעצמו? הוא בהכרח נורא. ולא. הוא הנותן תוקף למשמעות החיים. הוא צירי הלידה, הוא עוקץ הלהבה, הוא חלק מהחום והאהבה. והוא חייב להיות. אחרת אני לא יותר מברונזה.

גיליתי שזו דרך קשה. היא מלאת חמלה, אפילו לרעים ביותר. לדעא"ש, לחמאס, לחומס, להורס, לפשיסטים, לנאציסטים, לקומוניסטים ולקפליטליסטים. וכשאת לא נושאת אף דגל את האויב הגדול מכולם. יש שיאמרו האנרכיסט, אבל בהחלט לא את. אין אור גדול נגד החושך. ויודעים מה הרוע הכי טהור? האידאולוגיה. וגם זה הסיפור שלי. איך תמיד אמרתי את הדבר הכי לא נכון וכולם הסתכלו במבט של 'מה יש לך?' והם צודקים, אני כנראה דפוקה. 'מנסה לצאת מיוחדת'. לא, אין בזה שום דבר כיף. אולי אני כן מנסה להיות מיוחדת? אולי אנסה להיות נורמאלי. מה אם אתלבש נורמאלי ואחשוב נורמאלי ואדבר נורמאלית ובום, זה נכשל שוב, וזה כואב יותר.

בואו נחזור לנושא הבלוג שלי. לעבור מבן לבת אומר שאני חשה שבן פחות מתאים לי. לא כל שכן בגלל חוסר המשיכה שלי.
מאז המעבר התמודדתי עם צדדים לא נעימים של זכרים. חלקם רואים בי עכשיו חתיכת בשר. חלקם מדברים איתי במתיקות שלא תיארתי לעצמי ובסוף השיחה שואלים: 'חרמנית?', 'רטובה?', 'בקטע?' ולא ידעתי שאנחנו במשא ומתן.
ועמוקה יותר, אני פמניסטית רדיקאלית, מתנגדת נחרצת לגבריות. האם גברים הם רעים?

אז אצטרך לענות לעצמי כל פעם: לא. וזאת למרות שהם מהתקשורת איתם לא נעימה לי. האם הפטריארכיה, 'תרבות האונס', האם כל השצף והקצף שנפלט להם רוע? לא. גבריות הייתה חיונית בעולם הצייד והניצוד הפיזי, המיליטנטי. מי שלא הייתה לצד גבר חזק ומסוקס כנראה לא אכלה, בהחלט לא הייתה מסוגלת לעשות זאת לבד. אז התגבשו תפקידים ומקומם לאט לאט הולך עד שנשאלת השאלה - למה בכלל גבר?

ולא יודעת. אולי זה נכון אולי זה לא, אבל הדרך הנוקשה של מיגור ומאבק, פשוט לא עובדת, לא לתמיד.

מתנצלת, מקשקשת. יום שישי ואני רווקה

אתמול חיכיתי לפיצה שלי כשילד שאל אותי פתאום 'הטלפון הזה שֶׁלָּךְ?'
'מה?' נתפסתי לרגע, למרות ששנינו ידענו מה הוא שאל והוא תיקן 'הטלפון הזה שֶׁלְּךָ?'

לא התלבשתי נשי כן? חולצה שחורה של לד זפלין וג'ינס פשוט (טוב גם גרביונים ותחתון סגול ובכל זאת) ולכן זה הרגיש כל כך טוב.

אני מנסה לאחרונה לחשוב מהי נשיות. למעשה לעמוד על הזהות שלי ומתפתת כל פעם לפילוסופיה. יש את אלו, שברגע שמצאו לעצמם זהות, חייבים להזדהות עד הסוף. אוקיי אני אישה? אז אודם בוהק, סומק, פוש אפ, עגילי חישוק ומה לא.
והם צודקים, זה חלק מלהיות אישה. היום הזרם המרכזי בפילוסופיה מדבר על כך שאנחנו לא מבינים מילים מהגדרות. מי שאמר לי שאישה זאת מי שאין לה זין לא באמת כן. הוא יוצא לרחוב ורואה הרבה כאלו שאפשר לומר שהן נשים, אבל הוא לא בוחן כל אחת ואת הכלי שלה. הוא פשוט יודע כי... כי נשיות זה גם שיער ארוך, וביגוד מסוים, וצורת התנהגות מסוימת. הפרוגרסיביות יאמרו שזה לא נכון. שאין תכונה ששייכת למגדר אחד. אבל זה גם לא כן לחוויה שלנו של נשיות. אין מה לעשות, חצאית זה נשי היום.

מצד שני, אף תכונה אינה מחייבת. כלומר אנחנו יודעות שמישהי אישה גם אם יש לה שיער קצר או אם היא טומבוי, כי זה לא שיש תכונה אחת שכל הנשים מקיימות שממנה אפשר לזהות, אלא שנשים דומות זו לזו בערך.

יש את אלו שמחפשים להזדהות. כלומר, גם אם מילה לא מוגדרת עד הסוף, אני אעשה כמה שיותר דברים ששייכים למשפחה הזאת. 'אני חרדי?' טוב אעשה כל מה שחרדים עושים. 'אני הומו?' טוב אהיה הקוקיצה הכי ורודה שאני יכולה. זה רצון להיות מזוהה כמה שיותר. רצון מאד מיידי ומיוחצן, חסר ביטחון. לגיטימי, יש כאלו שחסרי ביטחון בזהות שלהם.

משפט זן אומר 'הוא שר את הסונטות, אבל לא מבין את המנגינה'. דמיינו במאי מתחיל. הוא אומר לעצמו: 'מה המרכיבים של סרט טוב? אקשן! ובחורה במצוקה וצילומים מאד מסובכים'. מה שהוא עושה זה לא להבין שהביטויים האלו לא הופכים את הסרט לטוב, הם נובעים מכך שהסרט עצמו טוב. מה שעשה אותו טוב זה מבנה עלילתי יציב, הרמוניה בקומפוזיציה ובלה בלה בלה. וכן, נשים יפות באמת הרבה פעמים עונדות עגילי חישוק כי זה מהמם. אבל זה חלק מיצירה ולא סממן זהות.

בקיצור, למדתי אתמול איך לענוד את השיער בbun כמו שצריך
התחלתי סוף סוף אחרי שכמה כבר אמרו לי לא להרטיב כל יום את השיער במקלחת (פשוט היה לי יותר קל להתעסק איתו רטוב עד כה)
אבל אני עדיין לא יודעת איך לנפח את השיער כשאני רוצה להתעסק איתו :|

מחר נדבר על הגישה שלי לשליטה D:

אז מזל טוב, אזרת אומץ, הסתכלת פנימה ואחרי חקירה של שנים הגעת למסקנה שלא בנח לך בגוף גברי. הגיע הזמן לצאת לעולם.
בזוגיות הכי הרגשתי את הדיספוריה. מה שלא הוגן כי זה גורם לזה להשמע כמו משהו מיני ובתור מישהי שסוף סוף החליטה להגדיר את עצמה, את מחפשת נואשות להתרחק מהאנשים שרק מתלבשים בבגדי נשים כי זה מעמיד להם את הזין (לא שיש משהו רע בזה).
זה התחיל הדרגתי.
יצאתי לחודש עם מישהי מאד חמודה ומערכת היחסים הלכה טוב. שתינו אהבנו פילוסופיה. אבל לא הצלחתי לגמור. זה לא משהו חדש. אני לא נהנית מפעולת החדירה. לוקח לי שעה לפלוט זרע. אז אולי את הומו? יכול להיות. אז ניסיתי זכרים ולא הצלחתי להימשך. מכאן עולה אחד משלושה דברים: או שאני א-מינית (מה שנפסל במהירות כי אני גומרת לבד יופי), או שאני הומו בהדחקה (מה שיותר קשה לבדוק) או שאני פשוט נמשכת לנשים בצורה אחרת. היא אהבה שדחפתי לה אצבעות בפה, אבל לא ציפית שפתאום אקח את האצבעות שלה בתשוקה של הרגע ואנסה לזיין אותן. כשזה רטוב העברנו אותן זו לחור של השניה וביקשתי שתנחה אותי מה לעשות איתן בפנים. וזו הייתה חוויה מעניינת, אחרת, מדהימה, מיניות שלא הכרתי אבל ידעתי שזאת היא, אבל לא ברת שיחזור. היא חיפשה גבר. אני הבנתי מה אני מחפשת בשלב זה.
במשך חודשים לפני האירוע וגם אחריו חיפשתי באתרי היכרויות ספציפית בנות שמגדירות את עצמן כבי, אפילו לסביות. אבל כשמגיע אליך הביתה בחור, ועוד עם מבנה אתלטי, את לא חושבת על קוקטיילים ושיחה על בגדים (וגם אני אל האמת כי אני לא אוהבת ברים, מאד אוהבת בגדים אבל לא אדבר רק על זה אבל נו הבנתן אותי). לא הייתה לי ברירה. כמו בקבוק שמפניה הייתי חייבת להתפרץ כבר. אני חייבת מישהי שמבינה אותי.

אז פתחתי את הפרופיל שזה למעשה מעשה פומבי ראשון בתור משהו שהוא לא גבר. ידידות רבות אספתי כבר עם הזמן לפני כן שיודעות את הסיפור שלי, אבל מעולם לא העזתי איתן להיות משהו חוץ מגבר. לא יודעת למה. רציתי, דיברתי איתן על זה, אבל האנטיפטיות שלי גם ככה מונעת ממני לצאת מהבית ביומיום, אז להיפגש עם ידידה ועוד בבית ולא בבית קפה, קשששה.
ונתקלתי ביחס הראשון שאנשים טרנסים מקבלים. הגברים התבטאו ראשונים ושלחו עשרות הודעות. הבהרתי שאני לא רוצה, אבל הם לא קוראים, במיוחד כי התמונה הזמינה היחידה שהייתה לי היא עם גב למראה ותחת בתחתון סגול כי קראתי באיזה מאמר שבגדים נשיים רבים לא מחמיאים לטרנס כי הם מותאמים לקימורים של אישה.
ואז הייתה התגובה ההיא - 'למה שלא תגווני'. נזכרתי בידידה שלי, לסבית, שסיפרה לי על התנסויות עם גברים שהובילו אותה לבכי וחשבתי לעצמי - כמה אדם יכול להיות חסר רגישות? לא לי, לא אכפת לי, אבל לפנות כך לאישה?
והרי הם לא מחפשים היכרות, כי אם זיון. אחרת הם לא היו שולחים הודעה לפני שקראו, אם קראו הם היו יודעים שאני לא מעוניינת, ואם קראו, ראו שלא מעוניינת ושלחו, אז זה לא מעניין להם את הזין.

איך בכלל מוצאים נשים באתרי היכרויות? קודם כל למי אני פונה? לסביות? בי? ואיך? הרי נשים בדרך כלל לא יוזמות היכרות.
מצאתי רק מישהי אחת בקיופיד. אבל פניתי לכלוב בגלל זה. הנחתי ששם אמצע בנות שקצת יותר מקבלות מינית.
החשש העיקרי שלי הוא שמשיחות עד כה כנראה שגם נשים רואות בטרנסיות כ'אישה עם צעצוע מין מחובר לה לגוף' או בכלליות - 'צעצוע מין'. אני לא יודעת אם התנסיתי בחוויה כזאת. אני גם לא רוצה. אני לא רוצה להיות צעצוע יפה.

אתמול אחרי דייט מבאס דפקתי פרגית בלאפה וחשבתי לעצמי במה אני מעוניינת בזוגיות.

זה ניחם אותי. כאילו, העובדה שאכלתי אוכל סליזי ועטור שומן ופחמימות נפלא.

אבל גם ההבנה שאני באמת לא סתם קרוסית.

כי כשאני עוצמת עיניים וחושבת איך אני רוצה להיראות או להיות, זה לא בחורה סופר מאופרת ומתוקתקת. זה אפילו לא דימוי סופר ממוגדר של נשיות. לא כזאת שעושה סלפים מוגזמים ברחוב או יוצאת למועדונים כדי להיראות יפה.
אני מדמיינת את עצמי כמו ידידה שלי, קתי, שיוצאת לעבודה עם שיער ארוך, לא מאופרת במיוחד עד לא מאופרת בכלל, חולצה סבירה ומכנס סביר, אולי חצאית יפה. נשיות מבחינתי זה יותר אופי מאשר לוק. משהו פנימי שמתבטא בחיצוני. משהו שיצא לי לחקור ולקרוא הרבה עליו בתיאוריות מגדריות (אבל רק מדעיות), שקל לי נורא כשאין לי כח להצביע על מלאנתלפים טקסטים שכתבתי לעצמי ולומר למי ששואל 'הדבר הזה'. ובזוגיות? אני בסך הכל מחפשת מישהי שאוכל לחבק. לא סשן עם סטרפאון, לא התעללות, לא 'להתלבש סקסי ואז להזדין' רק להיות מתחת למיטה עם סרט גרוע ולצחוק עם מישהי.

הכל קורה כל כך מהר.
זו הייתה אני, ידידה וטרנס על שקשוקה טבעונית בתל אביב.
אני לא הטיפוס, באמת. מדברות איתי על זהות שכל אחת מגדירה לעצמה ואפטריארכיה והורמונים בחלב ואני כולה מישהי מדרום תל אביב. לא ערסית האמת, חנונית פילוסופיה והכל, אבל גם לא חלק מהסצנה.
מאוגדות תחת מאפיין אחד: עירפול מגדרי.
לחשוב שרק אתמול הייתי בת 17 ומילאתי שקיות ניילון במים כדי לשים בחזיה. אבל זה נשאר מנת חלקי בלבד, אף אחת לא נכנסה לעולמי. ואז השיחרור מהצבא, הארכת שיער כי זה מה שעושים בשחרור ו... פתיחת חשבון דיסקרטי באתרי היכרויות. אז דברים רצו והכרתי מישהי ופתאום אני בשיחה עם שתיהן ושואלות אותי מה עם להצטרף לאיגי. מה אני בסך הכל? אני לא חלק מזה. רק מישהו שלא מרגיש בנח עם מי שהוא.

אני לא משתפכת על אפטריארכיה, לא סובלת לימודי מגדר, סופר כבדה ושמרנית, לפעמים ימנית, לפעמים סתם ריאל פוליטיק, אז למה הזהות שלי הפכה להיות כזאת סטריוטיפ רק כי אני אוהבת לשים חצאית?
אז אני גם מנסה להצטדק 'נשבעת שאני לא רוצה להיות גבר, אבל יש לי מחשבות גבריות' או 'אבל אני מתאמנת' ומה זה עושה ממני?
אבל אני יודעת. בשם הגורל אני יודעת שמשהו השתנה. שזהו, אני יודעת מה אני מבחינה מינית, מגדרית. כשהתנשקנו אני והיא והסתובבתי בטבעיות כך שאתחכך עם הישבן בירכיים שלה והיא אמנם נגעה לי בזין אבל חיפשתי תמיכה ופתאום מוצאת את עצמי יורדת לדוגי עם ישבן מורם מחכה לה וזה הרגיש נכון ונפלא.
ואני יודעת שיש פה גברים שפתאום עומד להם אז אני הולכת לומר את זה חד משמעית - כזה לא חוויתי מעולם ולא אחווה מעולם עם גבר. אבל איתה? הרגשתי בנח עם הנשיות.
וזה לא חייב להיות נחרץ תמיד. לא מול הפנים. לפעמים נשי זה חולצה של לד זפלין וג'ינס עם השיער מסורק הצידה והרגל מרחפת מעל הקרקע. לא תמיד נחרץ, מאופר, מתוקתק. נשיות זה לעשות אומנויות לחימה ולומר 'לחימה זה לאהוב את האדם השני כל כך שהוא לא ירצה לפגוע בך'. נשיות זה לא סטריוטיפ או סטיגמה. וגם טרנסיות. זה לא איגי, שמאל, תל אביב. וגם האחרונים בסדר. כי זה גם לא לא זה. זה פשוט להרגיש אחרת. לא בנוחיות עם הריבועים, לאהוב את העיגולים.

אבל זה לא מעסיק אותי כמו המחשבה - זה הכל קורה כל כך פאקינג מהר בחודש האחרון.

הכל קורה כל כך מהר.
זו הייתה אני, ידידה וטרנס על שקשוקה טבעונית בתל אביב.
אני לא הטיפוס, באמת. מדברות איתי על זהות שכל אחת מגדירה לעצמה ואפטריארכיה והורמונים בחלב ואני כולה מישהי מדרום תל אביב. לא ערסית האמת, חנונית פילוסופיה והכל, אבל גם לא חלק מהסצנה.
מאוגדות תחת מאפיין אחד: עירפול מגדרי.
לחשוב שרק אתמול הייתי בת 17 ומילאתי שקיות ניילון במים כדי לשים בחזיה. אבל זה נשאר מנת חלקי בלבד, אף אחת לא נכנסה לעולמי. ואז השיחרור מהצבא, הארכת שיער כי זה מה שעושים בשחרור ו... פתיחת חשבון דיסקרטי באתרי היכרויות. אז דברים רצו והכרתי מישהי ופתאום אני בשיחה עם שתיהן ושואלות אותי מה עם להצטרף לאיגי. מה אני בסך הכל? אני לא חלק מזה. רק מישהו שלא מרגיש בנח עם מי שהוא.

אני לא משתפכת על אפטריארכיה, לא סובלת לימודי מגדר, סופר כבדה ושמרנית, לפעמים ימנית, לפעמים סתם ריאל פוליטיק, אז למה הזהות שלי הפכה להיות כזאת סטריוטיפ רק כי אני אוהבת לשים חצאית?
אז אני גם מנסה להצטדק 'נשבעת שאני לא רוצה להיות גבר, אבל יש לי מחשבות גבריות' או 'אבל אני מתאמנת' ומה זה עושה ממני?
אבל אני יודעת. בשם הגורל אני יודעת שמשהו השתנה. שזהו, אני יודעת מה אני מבחינה מינית, מגדרית. כשהתנשקנו אני והיא והסתובבתי בטבעיות כך שאתחכך עם הישבן בירכיים שלה והיא אמנם נגעה לי בזין אבל חיפשתי תמיכה ופתאום מוצאת את עצמי יורדת לדוגי עם ישבן מורם מחכה לה וזה הרגיש נכון ונפלא.
ואני יודעת שיש פה גברים שפתאום עומד להם אז אני הולכת לומר את זה חד משמעית - כזה לא חוויתי מעולם ולא אחווה מעולם עם גבר. אבל איתה? הרגשתי בנח עם הנשיות.
וזה לא חייב להיות נחרץ תמיד. לא מול הפנים. לפעמים נשי זה חולצה של לד זפלין וג'ינס עם השיער מסורק הצידה והרגל מרחפת מעל הקרקע. לא תמיד נחרץ, מאופר, מתוקתק. נשיות זה לעשות אומנויות לחימה ולומר 'לחימה זה לאהוב את האדם השני כל כך שהוא לא ירצה לפגוע בך'. נשיות זה לא סטריוטיפ או סטיגמה. וגם טרנסיות. זה לא איגי, שמאל, תל אביב. וגם האחרונים בסדר. כי זה גם לא לא זה. זה פשוט להרגיש אחרת. לא בנוחיות עם הריבועים, לאהוב את העיגולים.

אבל זה לא מעסיק אותי כמו המחשבה - זה הכל קורה כל כך פאקינג מהר בחודש האחרון.