לפעמים אני מחלקת את החיים שלי לפרה גיל 19 ולפוסט גיל 19. פעמים אחרות אני לא מסוגלת לדמיין אלו חיים לא חיים הם היו. 'לא היו לי חברים'. איזו מחשבה מצמררת. שום משחק מילים, שום מטאפורה או ציור לשון. הלכה למעשה אפס תקשורת עם אפס בני אדם במשך 19 שנות בדידות.
מה שקרה בגיל 19 היה שיא הקיטש: התאהבתי. והבחורה הזאת מילאה את חיי ודרשה ממני לבטא את עצמי בצורה חדשה. כמו עיוור שהחל לראות, היה עלי להתחיל ללמוד מילים חדשות. לבן, שחור, אדום, כחול עמוק. אנשים בגוונים שונים. בגיל עשרים אחרי התקף חרדה קשה החלטתי שהגיע הזמן שאתמודד עם עצמי והלכתי לטיפול. גיליתי כמה שנאתי ופחדתי מבני אדם. כמה סבל הם עוררו בי, והכי גרוע היה הנושא של הטקסט הזה.
הם לא היו רעים. אף אדם לא רע. בהינתן תנאי סביבה X אני הייתי החריגה שיש להתמודד איתה. אני גם לא הייתי אדם רע. איש לא רשע או טוב. הם ניסו להפגין חמלה ופשוט לא הבינו אותי. אני לא הבנתי אותם. וכדי להסתכל אליהם בעיניים ולהתחיל לחיות כמו בן אנוש היה עלי ללמוד חמלה, להבין, לא לשנוא.
אומרים שקבוצה זו רעה וזו טובה, כי זו פוגעת בי וזו ראויה. אך מה קורה עם כולם פגעו? כולם חלק מהבעיה? כולם נועצים בך מבט? אז כולם רעים? או שמא זה תלוי סביבה ונסיבה. ומה עם הכאב כשלעצמו? הוא בהכרח נורא. ולא. הוא הנותן תוקף למשמעות החיים. הוא צירי הלידה, הוא עוקץ הלהבה, הוא חלק מהחום והאהבה. והוא חייב להיות. אחרת אני לא יותר מברונזה.
גיליתי שזו דרך קשה. היא מלאת חמלה, אפילו לרעים ביותר. לדעא"ש, לחמאס, לחומס, להורס, לפשיסטים, לנאציסטים, לקומוניסטים ולקפליטליסטים. וכשאת לא נושאת אף דגל את האויב הגדול מכולם. יש שיאמרו האנרכיסט, אבל בהחלט לא את. אין אור גדול נגד החושך. ויודעים מה הרוע הכי טהור? האידאולוגיה. וגם זה הסיפור שלי. איך תמיד אמרתי את הדבר הכי לא נכון וכולם הסתכלו במבט של 'מה יש לך?' והם צודקים, אני כנראה דפוקה. 'מנסה לצאת מיוחדת'. לא, אין בזה שום דבר כיף. אולי אני כן מנסה להיות מיוחדת? אולי אנסה להיות נורמאלי. מה אם אתלבש נורמאלי ואחשוב נורמאלי ואדבר נורמאלית ובום, זה נכשל שוב, וזה כואב יותר.
בואו נחזור לנושא הבלוג שלי. לעבור מבן לבת אומר שאני חשה שבן פחות מתאים לי. לא כל שכן בגלל חוסר המשיכה שלי.
מאז המעבר התמודדתי עם צדדים לא נעימים של זכרים. חלקם רואים בי עכשיו חתיכת בשר. חלקם מדברים איתי במתיקות שלא תיארתי לעצמי ובסוף השיחה שואלים: 'חרמנית?', 'רטובה?', 'בקטע?' ולא ידעתי שאנחנו במשא ומתן.
ועמוקה יותר, אני פמניסטית רדיקאלית, מתנגדת נחרצת לגבריות. האם גברים הם רעים?
אז אצטרך לענות לעצמי כל פעם: לא. וזאת למרות שהם מהתקשורת איתם לא נעימה לי. האם הפטריארכיה, 'תרבות האונס', האם כל השצף והקצף שנפלט להם רוע? לא. גבריות הייתה חיונית בעולם הצייד והניצוד הפיזי, המיליטנטי. מי שלא הייתה לצד גבר חזק ומסוקס כנראה לא אכלה, בהחלט לא הייתה מסוגלת לעשות זאת לבד. אז התגבשו תפקידים ומקומם לאט לאט הולך עד שנשאלת השאלה - למה בכלל גבר?
ולא יודעת. אולי זה נכון אולי זה לא, אבל הדרך הנוקשה של מיגור ומאבק, פשוט לא עובדת, לא לתמיד.
מתנצלת, מקשקשת. יום שישי ואני רווקה