אתחיל בשיחה שהתגלגלה עם ידידה טובה, פרופסורית ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטה של סופיה בולגריה, כשליוויתי אותה מבית הקפה לטראמפ ביום קר, כשגלגלי המחשבה חיממו את ליבותינו.
היא חוקרת פילוסופים של ימי הביניים. את החבר'ה האלה ניתן להקביל לילד אוטיסט שמסביר לך למה כל העולם צריך להתנהל בהתאם לתפיסה המסודרת שלו. בשיחה דיברנו על מודל היופי והיא סיפרה על ספר שקראה בו מפורט הדברים שעל הגבר לקיים כדי להיחשב 'יפה'. עיצוב גיאומטרי מדוקדק כמובן. בתחילת המבוא נכתב 'העיסוק במודל היופי הנשי מתחיל בעמוד כך וכך' (כמובן בלי הכך והכך אלא מספר כל שהוא) ובעמוד כך וכך (שוב, החלף במספר) נכתב: 'האישה לא צריכה לעשות הרבה. היא יפה מהוויתה'. טוב בכל זאת ימי הביניים.
ואף על פי כן, מבחינה אבולוציונית יש בכך מעט היגיון. גוף הזכר הוא כמו גוש חמר במובן זה שאין לו תכלית אחת ברורה. תפקידו העיקרי הוא סיפוק משאבים לצאצאים וזה יכול להכיל תכליות שונות בפרוס ההיסטוריה ואיתם מבנים שונים. אם זה הציד, הלוחם, החקלאי או המתכנת, כל אחד וגופו.
האישה? ובכן גם לה היו תפקידים מגדריים מגוונים אבל משהו אחד, מאד פיזי, שכל הנשים שהמשיכו את המטען הגנטי שלהן החזיקו במשותף - לידה. זה אומר שיש ספציפיקציות גופניות מסוימות לגוף האישה (כן גם לגבר, כל בני האדם צריכים שהגוף יהיה מסוגל לשרוד ולקיים פעילויות בסיסיות, אבל ככל שהתכלית ספציפית יותר כך גם מבנה הגוף הנדרש לכך). זה אומר גם שמודל היופי שלהן יותר מובהק. מודל היופי - מה שמבחינת הברירה הזוויגית ויזואלית נחשב לכשיר יותר להבאת צאצאים.
בעוד נח לדבר על כך שמודל היופי הוא פרופוגנדה קפיטליסטית, נורא קשה שלא לשים לב שברוב חלקי העולם שער מטופח נחשב למשהו מאד חשוב, כמו גם העיסוק בצבעים בוהקים וכן הלאה. יש התאמות תלויות סביבה. המפורסמת שבהן היא המשקל (בחברות רעבות יותר ופרטים רעבים יותר בכלליות, נמשכים לנשים מלאות יותר).
טוב התחלתי בחפירה. אני אוהבת נשיות כי כמו ציור, יש חוקים מובהקים, כמו התאמת צבעים, איזון צורות ובכל זאת אומנים שונים מוצאים דרכים מקוריות לבטא את עצמם. יש המון עושר בסגנונות עבודה כשעוסקים בנשיות. זאת לעומת הגבריות, בה מודל היופי מכיל מגוון צר יותר. יופי זה אמנות. יופי נשי הפך לאמנות בפני עצמה המערבת ספרים, חייטים ומאפרים.
ותמיד יש את מה שהכי מושך את עינינו. יצירה שממלאת בדיוק את מה שהמח שלנו כמהה אליו. זה הרבה פעמים סובייקטיבי. אצלי חשבתי שזה לוק גרמני, מבנה אפרסקי שמנמן, שיער בלונדיני וחיוך יפהפה.
כל המחשבות האלו עלו לי אחרי שביום שישי הייתה לי שיחה ממש טובה עם מישהי שפגשתי בבית קפה והתפלאתי כמה היא דמתה לאקסית וכמה המראה שלה... מעבר למשיכה ובכלל מעבר למיני, מקסים אותי. מקסים במלוא מובן המילה של קסם קוסמי וקוסמי במובן הכי יווני של קוסמוס, כלומר סדר שגורם לי לחשוב עליו שעות.
עיניים בצבע של קרם אגוזים, שיער גולש ברונטי שמוחזק בצורה קצת מרושלת עם קליפס או גומייה, עור לבן דקיק כמו משי שנמתח סביב כל סנטים בדיוק, אפשר לומר שבריריות. כשבאתי לתאר לעצמי אותה בפעם הראשונה קלטתי שאני לא יודעת איך נראים השדיים או התחת. זה גם לא עניין אותי.
החפצה? אני לא יודעת. אני נוהגת שלא להתעניין במראה לפני דייט ראשון. אבל לכל אחד יש מראה שהוא בוהה בו ומתמכר.
יש קטע שתמיד זכור לי במשתה האפלטוני, המונולוג של דיוטימה. בו היא אומרת שרבים חושבים שאהבה הוא הרצון שלנו להידמות למשהו וזאת טעות, אנחנו למעשה אוהבים מה שמאפשר לנו לבטא באמצעותו את החלק הנצחי שלנו. למשל, גבר לא נמשך לאישה כי הוא רוצה להיראות כמוהה, אלא כי היא אמצעי עבורו להביא ילדים, שזה ביטוי שלו שבתקווה ישאר לנצח.
כנראה אני לא יודעת איך לאהוב. אולי כי אני נרקיסיסטית. אבל כשאני מוקסמת ממישהי אי אפשר שלא לתאר את התחושה הזאת אחרת מניסיון להידמות לה, להתחקות אחריה. כמובן שאי אפשר לגרוע מדבריה של דיוטימה, אני לא יכולה בלי זוגיות בה הפרטנרית עוזרת לי להפרות, בשיחה, אולי גם בסקס.
אבל אני חופרת, תאכלס רציתי בכלל לשאול אם יש משהו שמעורר את אותן תחושות אצלכן.ם? צורה בה האדם נראה שמובילה אתכן.ם להשתאות?
