אני תמיד אומרת בהרבה שנאה שיש אנשים שחייבים לעשות פילוסופיה והם היחידים שיוציאו חיבורים חשובים.
אלו אותם אנשים שבלי פילוסופיה הם יאבדו את שפיותם ונאחזים במערכות הסברים לוגיות בשיניים.
אני מדברת על אנשים כמו ניטשה שבערבות ימיו חטף התמוטטות עצבים, שופנהאואר שכל חייו סבל מהתקפים קשים וויטגנשטיין שסבל מדיכאונות כרוניים בגלל מחשבות.
עבור אנשים אלו העולם הוא יציר של בלאגן ובלי לגעת בו עם מילים הם אבודים. במידה מסוימת, הם לא יודעים לחיות וצריכים את סופיה כדי שתנחה אותם.
רוב האנושות לא אוהבת פילוסופיה. זה עיסוק טרחני בו ממוטטות את תבניות המחשבה המובנות מאליהן. אפילו רבות מתלמידות הפילוסופיה פשוט עוסקות בה כתחביב צד, אם הן כמו מרקס או באטלר, הן ימוטטו טיעונים רק כדי לקדם את השיטה המוסרית שלהן, עליה אין להן עוררין.
אבל החקירה הפילוסופית, בניגוד לסופיסטית, ממוטטת הכל כדי להרכיב משהו חזק יותר, בסיסי בהרבה.
אז תשאלו: אבל אנשים לא רוצים משהו בסיסי וחזק? ובכן, לא. כי צריך לותר על הכל כדי להגיע לשם. המוסריות שלנו, התפיסה שלנו של המציאות, קשר עם בנות אדם אחרות, החקירה הפילוסופית נועדה לאלו שבאמת אין להן שום דבר לאבד. אלו שצריכות בסיס חזק כי התפיסות החושיות וההיקשרות הרגשית שלהן רפה, אבל האינטלקט חזק.
אבל אפילו לאלו הדרך לא קלה, וגם אלו צריכות לפעמים לעמוד מול היקשרויות לא פילוסופיות למציאות. וכל עוד לא יעשו זאת הרעש המנדנד בראש, הפסיכוזות הרועמות יכאיבו לפילוסופיות. ולשם כך קיים ההומור. כלי כה נפלא שמאפשר באמת לאבד כל ערך במציאות ולזלזל בהכל.
ברגע שזה הושג, והכל ריק, הפילוסופית רשאית להתחיל לחשוב בנחת ולסדר ולפרק ולמצוא את הגרעין ולבסוף לבנות אפילו אתיקה ואפיסטמולוגיה שלא נשענת על קאץ' פרייזס מטופשים שנלקחים מהסוד, התנ"ך או פוסט בפייסבוק.
ומה זה נותן לאנושות כל התהליך הזה?
זה לא העיסוק פה.
האם זאת התנשאות?
לא, ממש לא. אני מתארת אותן כנשים חולות מאד ושבורות מאד.
אבל זה גם לא זלזול כי במצבן הן מסוגלות לעוצמה שלא ניתן לתאר במילים.
זה פשוט פועל יוצא של מהלך הדברים.
רבות מהן כנראה יאושפזו או יתאבדו. אלו שלא יכול להיות שתזכרו.