זה לא הוגן, אתם שומעים את זה?
ואני ראיתי את הכתובת כשפירסמתי טקסט קצר, אורך משפט בפייסבוק וידעתי עם מה אני מתעסקת.
הריח של הדם, הפצע נפתח, המילים משחקות בקצה הלשון, ושוב, זה קורה. היצירות פורצות.
הלב חסר משהו, הבלבול, משפטים לא קוהרנטים.
התאהבתי.
לא הייתי אמורה. בגיל 21 היא הלכה אחרי חודשים שנים של אהבה נכלמת, מאכזבת, כואבת, מתגמלת, פסגות, תהומות, חרדות, סכרים
נפרצים, ברקים, רעמים, שלגים, קיפאון, והכל שב על קנו.
וביצרתי, התכוננתי, עשיתי הכל כדי שזה לא יקרה שוב.
והפצע נפתח.
לא מדהים מה הם יכולים לעשות לנו? משפט אחד או שניים והיא חדרה למח שלי יותר חזק מכל בחורה שעונדת זין. בלי חיוך שובב, דיבור מלוכלך, ולה לא אכפת.
יש אנשים שלא נועדו להיאהב. שהם truly and utterly אינקייפאבל טו בי לאבד. שמעודה להן רק אכזבה, וציפייה, ציפייה ארורה, מה את שתחזיקי בי?
ועכשיו מה? לשוב לרוטינה הזאת? לתת למחשבות לרוץ שוב? למה זה טוב? המסלול כבר ידוע.
'אני שונאת אותך' אמרתי לו, שהכיר בינינו, והוא ידע מה עשה עם החיוך המניפולטיבי שלו, הרוע הטהור, הרצון לפגוע, להחזיר לי על שעשיתי לו אוח קארמה זונה ממורמרת.
אין לי מילים, לא יודעת איך לסיים את זה, זה היכה בי.
לעזאזל עם זה.
