נתתי מבט אחרון למראה
"אני הולכת לעשות את זה? מסתבר שכן"
והתחלתי לצאת מתא השירותים. הציוד בתיק, הקאמה נקיה, גי לבן. אני חולפת בין חיילים משרדיים חדורי עבודה. מתעלמים מקיומי במסדרונות.
סייזה, מול דלתות המפקדה. מה אני חושבת עכשיו?
אני רותמת את הרגליים לחבל שכרוך סביב המותן.
מוציאה את שלושת הספרים שנכתבו בידי. אחד סיפורת, אחד פילוסופיה ואחד זן מסודרים בפירמידה. ואיתם הכל נגמר הרי.
אני מניחה את הטנטו על הספרים. מביטה פעם אחרונה.
מרימה את הלהב.
ומבקעת את הבטן.
'חופשית' אני חושבת לעצמי. אבל הכאב.
ממשיכה את תנועת הלהב אופקית בבטן וצועקת לעצמי 'חופש', טיפות זיעה מטמאות את המצח, אבל זה קרה סוף סוף. הכאב, אני עוצרת. עוד חיתוך אחד מעלה. עוד קצת. בבקשה, אני מתחננת, חיוך עוטף שפתיי. סוף סוף זה נגמר, הלהב עולה.
והנשמה שלי בוהה בשמיים זהובים.
הגוף כמעט נשמט למטה, החבל עוצר מבעדו. אנשי המפקדה סוף סוף התעוררו. הם כולם רצים לעטוף אותה.
היא לבסוף נשמטת לקרקע לעיני הקהל. האמבולנסים זוהרים באדום וכחול. כל המציאות כבר מתערבלת לצבע גועש יחיד. אני רואה אותה בוכה ברקע, אבל אני מאושרת.
וזה הסתיים? זה נגמר
