לא ידעתי איך לתקשר עם בני אדם ביסודי.
טוב אני עדיין לא בדיוק הבנתי איך עושים את זה. לפעמים אני מביטה בידידות במסיבה עם פה פעור כשהן מצליחות בכל כך קלות להבין את הדברים.
בכל אופן, בתקופה ההיא נהגתי לרדת מתחת לשולחן בבית הספר בכל פעם שהייתי מתוסכלת.
אין לי מושג למה אני ככה, וזה תיסכל אותי המון.
ובכל אופן, זה פתיח לא רע למשפט שחדר לי עמוק מבעד לשריון בשישי. 'לך תתחפר מתחת לשולחן'. מכה באמת זולה. וכן, אני יודעת שאני דפקט, במינימום בהיבט זה. חשתי... כאילו הסוהר שלי לועג על מר גורלי. האדם שהתעלל בי בילדות מציג בפני את הגלדים. אבל צמחתי מאז, ואני מוצלחת בהרבה ממנה.
זה מה שחזר לכל אורך השיחה, הניסיון שלה להתעלל בי.
'את עלוקה, את כלום, בגיל שלך הייתה לי משכנתא ועשיתי כסף'
ומה היית? בסך הכל בייסיק ביץ' עם תואר בחינוך, תלויה בבעלה למוות.
אבל מה כבר אני? טוב יש את העסק ויש את התואר. אבל זה לא באמת אני הרי, לא? הסתמכתי על אבי.
מה אם היא צודקת? מה אם אני באמת דפוקה? אני לא דפוקה? אני טרנסית... אני מסתובבת במועדונים דפוקים. זה לא דפקה? למה לקרוא לזה דפקה? אולי זה סממנים של ייחודיות, גדולה? ואז הפרדוקס: אם אני דפוקה, אז זה בגלל שהיא דפוקה, אם אני לא דפוקה אז היא חינכה אותי כראוי. האמנם? כל התעללות, השנאה, הגועל, הניבו בת אדם מוצלחת? איך אפשר לצאת מזה?
וזה חלק ממה שקשה. 'את עדיין הילדה שלי' היא אומרת. 'אני אוהבת אותך' ומה שוות המילים אחרי כל השנאה היוקדת?
וכל הכבוד לי, ניצחתי אותה. אני, לי יש הכל, והיא רווקה מובטלת בת חמישים שהילדים שלה שונאים אותה מרוב הרוע והעליבות שלה.
ומה עכשיו? לא יודעת.
כל הצלפה אני נזכרת בה, בכאב, אני מתפקסת. נזכרת במקומי בעולם, במאבק, מחייכת, ואז בוכה
