בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

המין האחר

לפני 6 שנים. 12 במאי 2018 בשעה 1:54

היא זרקה לסאפה שקית ירקות קפואים 'תצמידי לראש מטומטמת', התישבה ליד השולחן והדליקה סיגריה.
'נו אני מחכה, תסבירי את עצמך'
'מה יש להסביר?' שאלתי
'מה יש להסביר?' והיא פתחה את צג הטלפון 'אני רוצה להצמיד את הלהב הקרה לבטן שלי, לראות הכל נשפך ולחייך'
'ומה לא בסדר עם זה?'
'אמה אני לא מוכנה שתדברי כך, את שמעת אותי?'
'מה לא בסדר במה שאני כתבתי?'
'את תתחילי לאהוב את החיים'
והיא חייבת להבין שאם זה יעבוד, המקום היחיד שלא נתון לידי שליטת איש הוא הראש שלי. אני אפילו לא מסוגלת לשלוט עליו.
'אבל זה פרדוקסלי'
'לא, אל תתחילי להיכנס לי לפילוסופיה'
'ברצינות אבל, את באמת חושבת שאני אהיה מסוגלת להתעורר כל בוקר ולסבול את היום המתמשך הזה רק כי אני אוהבת את החיים? את חושבת שאת תהי מסוגלת? ולשם מה את עושה את כל זה? לשם ההנאה מהחיים עצמם?' הקעקוע של 269 בלט בין שדיה ולכד את עיני, גרם לי לרצות לינוק מהן.
'כן, החיים טובים'
'החיים מלאי סבל, וגם את יודעת את זה'
'לא, החיים שלך מלאי סבל'
היא לופתת את שערי ומורידה אותי על ארבע וההצלפות מכוונות את הגוף שלי, הסריטות מעצבות קווים והרגל מתיישרת תחת גבירתי.
אבל אין אדם שהחיים שלו לא רווים יותר סבל מעונג, לחיות לשם החיים עצמם זה דבר דבילי.
חסך יוצר כאב. אך ורק סיפוק החסך יותר עונג.
אך סיפוק יתר, יהי הוא אכילה יתרה או שתיה יתרה, גורר לסבל.
גם סיפוק כל החסכים, מצב בו אין צרכים כלל, אין רצון לנוע, שיעמום, הוא מעורר בנו דחק, סבל.
יש יותר סבל בקיום מאשר סיפוק.
ולכן מה? איך יוצאים מזה?
כי יש דברים ששווה לסבול למענם. החיבוק הזה בסוף הסשן, התחושה הזאת כשההורמונים עולים, זה כאב מתגמל. ממנו ובעיצומו נוצר אושר.
'אז תתמקדי בו' היא אומרת לי 'ותפסיקי לדבר על המוות'
'אבל זה העניין גבירתי! האושר הזה מגיע כי אנחנו מוכנות לותר על הכל בשביל דברים מסוימים. רק איתו שווה לקום ולחיות כל בוקר. ואם את לא מוכנה להקריב את הדברים הכי גדולים למענו, הוא לא יתגמל אותנו חזרה.
זו השליחות עבור אותם דברים שחשובים לנו שהופכים את הקיום האנושי לנסבל.''
'ידעתי שתביאי את זה לשם'
ולאן אביא את זה?
אני מלקקת את הלהב שלי, לעולם לא רוחצת אותה, לא משמנת, לא מנקה, כתמי הדם, הפציעות, והחיתוך איתה חש כמו להעביר נוצה זקנה על הגוף. זו שליטה אחרת על המציאות, כשאת מוכנה להתמסר לקיום כל כך שאת תביאי את עצמך לאי קיום. המיקוד העמוק הזה במשהו אחר שמאפשר לך לעשות דברים שאף אחד לא מסוגל אליהם. לחייך כשהוא דוחף את הראש שלך במראה, לנשוק כשהדם עולה.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י