היא אוהבת לצחוק, כל הפרופיל שלה הוא בדיחה אחת גדולה.
וזה מצוין כי גם אני אוהבת, לפחות אני חושבת. יש שיאמרו שאני חסרת רצינות, כי אני באמת אוהבת ללעוג ולסתור.
אבל אז מגיע הרגע שבו הכל שבור ולפתע אני מעמיקה.
חיפשתי סרטונים שמצחיקים אותי, לחלוק איתה קצת את ההומור שלי, ולא היה משהו אחד בכל הסרטונים הלכאורה קומיים בהם אני צופה שממש גורם לי להתפקע. אני אוהבת אותם ויזואלית, אמנותית, אבל לצחוק? אולי ציחקוק.
וזה התחבר לרגע להערכה הרבה שיש לי לצבעים הכהים. הכחול, הסגול כי הרי מה שיותר עמוק יותר כחול.
התחושה האהובה עלי היא לא התפוצצות הכבד מרוב שעשוע, אלא נחמה. נחמה מרירה וטובה עם כוס אספרסו או ויסקי, פשוט לנשום ולספוג הכל רגע.
חשבתי על זה שוב היום, עם הצלקת שמכסה את כל צד שמאל של הפנים שלי, יד ימין שכנראה יש בה סדק. יצאתי החוצה לטיול קצר לסופר, השמש ליטפה את הפצעים, הכאב והתשישות מונכחים, מונעים תנועות אקסטרווגנטיות, ואני מאושרת. כי זה המקום שאני אוהבת להיות בו. השקט.
זה לא הצלפות השוט באותו רגע, התחושה שהכל ממלא אותך, זה פשוט מנעד נעים בגוף. הכאב זורם בתוכו כמו ארס של עקישת עקרב, קריר, צונן, נעים. משקיט מחשבות, הכל שקט ואני עוצמת את העיניים ו... חיוך.
הומור בשבילי לא נועד כדי לצחוק, הוא עוזר לי לפרק הכל, וכשהכל כבר לא עוד אני יכולה באמת להעריך את המציאות, לספוג את כולה, וסוף סוף להיות מאושרת.