לאחרונה אני חושבת על לחזור חזרה לעולם שלי.
נגיד אתמול היה לי חלום שהשד הענק מציע לי לאבד כל קשר עם העולם החיצון ולחזור לאי שפיות שאפפה אותי בהתחלה ובתמורה אחווה שוב את הנשגבות. באומנות לחימה, בפילוסופיה.
עוד אז זכרתי שאני מתבוססת מכאבים בגלל הבדידות, הכמיהה לתקשר עם בני אדם. אבל אז הייתי מפוצצת בפוטנציאל לא גלום. אני רוצה לשאוב עוד מהבאר שכבר מיובשת ממזמן. אני זוכרת שאמרתי למישהו שאכפת לי ממנו. אבל אני יודעת שאני לא חווה רגשות כמו אחרים. זה יותר שיקוף ריק שמגיע לאחר ניתוח של סימפטומים. הפה מבטא איזה רעש רקע שמתגבש בשולי המח. אני המודעת לא חשתי את זה, אני חשה מעט. בעיקר את האדרנלין מלא השמחה שיש כשמחשבות מטפסות עלי, או כאשר הדם בוקע.
בואו נדבר על זה.
הייתה את הפעם ההיא לפני... כבר עבר שנה, הא?
כשרכבתי באופניים בדרך מהעבודה, והוא עצר אותי בדרכי, והפלתי אותו לרצפה. ואז קיבלתי את הבעיטה בבטן ומישהו שלף אולר. הפעם ההיא שצילמתי תמונה של הדם, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי שזו תהיה האחרונה. אני לא יכולה לגדל את אחיי הקטנים כשאני משתתפת בפעילויות אלימות כאלו.
ואז הגענו ליום רביעי, בדרך מהאימון. גם מהאופניים בתחנת הדלק כשנתקעתי עם בחור שנסע באופניים חשמליים. הוא צעק עלי משהו ואז דחף אותי ואני תפסתי אותו בכתפיים ונגחתי. הוא נגע בי בצוואר. מי אתה שתלפוט אותי? שקל מאה קילו. משכתי אותו הצידה. הכתי בטחול ובכבד. פתחתי את האחיזה ואז המשכתי לנגוח. זה תמיד פונה לראש. תמיד הדם. אני תמיד בעולם משל עצמי כשזה קורה. הצחוק ברקע, הקרקס בעיר.
ונידום. האדרנלין דוהה, אני חוזרת הביתה, מוזגת לעצמי כוס רום ואז צריכה לחשוב על מה שעשיתי.
פעם התביישתי בעצמי. כשהייתי מאד צעירה ובכיתי במיטה, איך לעזאזל הגעתי לרמות כאלו של אלימות.
היה רגע מוזר היום כשבהיתי למישהי בעיניים והיא בהתה בי במעין רגע של אהבה ואז קלטתי שהיא עם הילד שלה הקטן, כנראה אמא, בלונדינית עם עיניים מקסימות, פה קטן. איפה הייתי?
כשהתבגרתי הבנתי שזו מי שאני. לחוש בושה או לנסות להדחיק את זה לא יתרום לכלום. אני צריכה להתמודד עם זה ולמצוא דרך לשלוט? שליטה לא תהיה המילה הנכונה, לגדול עם זה. אמרו לי כל הכבוד וזה מדהים שאני מתאמנת כל כך הרבה. מעשית? אני עצלנית. אבל הסדיזם הזה, הוא מפחיד אותי. באמת. הפילוסופיה שלי מפחידה אותי. זה שאני יכולה לבהות קצת על משטח ואז הכל מתפרק סביבי ואני נותרת בשום מקום, עולם שמילים לא הגיוניות בו, עולם רציף, עולם אופיאידי, עולם שאני רוצה למות בו ובו זמנית מנחם אותי כי זה הבית שלי, כל זה מפחיד. בטח כשאת ילדה קטנה. בטח כשאת כבר גדולה וזה מחזיר אותך לתקופות האלו שלכי תסבירי לאנשים שהמים באמבטיה פתאום גדלים ואז קטנים וזה מרעיד לך את כל הגוף ואז מחורר את הנשמה.
הוא הניע אותי תקופות קשות וטובות. הוא גרם לי ליצור דברים מדהימים. הוא משאיר אנשים מפוחדים ממני, אבל גם נמשכים אלי. מרותקים, שונאים, הוא משאיר אותי כל כך נרקיסיסטית ואגוצנטרית.
אז לותר על זה?
טיפול פסיכולוגי נועד בעיקר לנרמל אנשים. להיות כמו היתר. יש סיבה למה הפרעות נפשיות כל כך נפוצות בפסגת המערכת, הם חריגים, לא מנורמלים, לא מטופלים. איתם כמובן יש את אלו, אחוז ניכר מהחולים, שפשוט מת, או קרס לתחתית המערכת. זה ההימור שאנחנו לוקחים.
האם לוותר?
אתם יודעים? זה משאיר חור בנשמה הדחיה החברתית והסבל המלווה אליה. אבל אני מעדיפה להיות בובה ריקה, מעטפת מתה, שמונעת מהעט והחרב