את המשטרה ראיתי שלוש פעמים בחיי.
הפעם הראשונה הייתה על אחזקת סכין. הפעם השנייה הייתה כששלחו כמה חבר'ה לדפוק לי מכות והכריחו אותי להעיד נגדם ואני בטיפשעשרותי ניסיתי לטשטש מידע.
הקשר שלי איתה לא היה משהו. כל פעם כשאני מגיעה לתחנת המשטרה ביפו לאימון מתחילה בי צמרמורת קלה כשני נזכרת במסדרונות הצרים של הבניין שיוצרים מתקן סגור.
הפעם השלישית הייתה היום בבוקר. אחרי ארבעה ימי שתיה קיצצתי לאמא שלי את כרטיסי האשראי והנייד. אמרו לי לא לטרוח. זה מדהים שהתירוצים שאני נותנת לכך שאני עוזרת לה הם ממקומות יותר פרגמטים, שאין לי עירבון בבריאות שלה. מה שאמור להיות נכון, לכולנו, כולנו מנסים להתנתק מהערבות הזאת כי היא מזיקה לכולם, כולל לה. יש פה גם אלמנט של רולטה רוסית. אף אחד לא רוצה להיות האקדח האחרון בשימוש כשהיא תהרוג את עצמה. עדיף להעלם ולתת לה לעשות את זה בלי נוכחים. ואולי היא בכלל תשתקם כשלאף אחד לא יהיה אכפת.
אבל יש סיבה. האלכוהוליזם שלה כן מפריע לשגרת החיים שלי. הכלבה מחרבנת בכל הבית ואני מנקה את זה, ואני לא מסוגלת לראות אותה מתעללת באח שלי שבא לבקר פה לאחרונה עם המניפולציות הזולות שלה.
אז היא הזעיקה משטרה. שכמובן הבינה את המצב שלי ועזבו. השוטר התחיל לספר לה את סיפור חייו ואיך שהיא צריכה לעזור לה (מה שכמובן לא יעזור), הבחור של העזר העירוני, טיפוס שרירי מגודל, הסיט את המבט בחוסר נוחות כל הזמן, לא מבין למה לא עוזרים לה למרות כל הפטרותיי שניסינו טיפול וגמילה וכל שיט אפשרי. בת 23 מתמודדת עם אלכוהוליסטית 4 שנים, הם התפלאו. מהפרגמטיות, קור הרוח שלי לנוכח הסערה, בלה בלה בלה, לחצו לי את היד, ואחד מהם הצדיעה. די נו.
אז זה זה. ברד טיקט בשישי עלו לי מחשבות על הפסיכוזות האחרונות שלי.
בחלומות אני כל הזמן כורתת בריתות עם כל מיני ישויות משונות, האחרונה הייתה שד, להשיב לי את הפסיכוזות בעוצמה מלאה וליצור כמו שיצרתי בעבר.
במקלחת לפני כמה זמן כשנכנסתי המים חשו לי כמו טיפות חומר שחור צמיגי, או שאני נמסתי לתוכו ויצורים קטנים עלו מכף ידי. הראש שלי התפוצץ כמו בועה. חשתי תנועות במח שלי שאפשר לתאר כמו פעימות, כיווץ שרירים קטנים.
נזכרתי בפסיכולוגית שפלירטטתי איתה לפני מספר חודשים שאמרה לי שאני צריכה לראות טיפול.
'אני בסדר, מחשבות אובדניות מפסיקות להפריע לי'
'אבל טיפול לא נועד רק לאובדנות'
חבר פילוסוף, שקרא טקסט שלי בעבר שעסק בין השאר בהזיות שלי, סיפרתי לו משום מה רק עכשיו שאני סכיזואידית, הוא נכנס להלם. התמחה בתחום מסתבר, התחיל לחפור לי להיזהר, למצוא טיפול, התחיל להבין דברים שהסברתי לו אלף ואחד פעמים.
'תיזהרי לא להיות לבד אמה, זה מעורר אותם'. נו באמת.
צבועים. אל תטיפו לי. אני בסדר. אני מטפלת בעצמי. די כבר.
למה חשבתי על כל זה במועדון, אני לא יודעת.