כבר שתיים לפנות בוקר, ואני לא יכול להירדם
אני פותח וסוגר את הטלוויזיה, מכבה ומדליק את מסך המחשב
את הפורנו להיום כבר מיציתי, ואני רק רוצה שהמחשבות כבר יעזבו אותי בשקט ושייתנו לי להירדם.
זה לא עוזר. הן מסובבות לי את הגלגלים בכוח.
אני מוזג עוד כוסית וויסקי אחת, ונגמר לי הבקבוק. אני מביט בשעוני, כבר שתיים ורבע.
מתלבט אם ללכת לפאב השכונתי.
זוהי בדיוק שעת הביניים בהם מסיימים האנשים הרגילים את יציאותיהם, ואנשים כמוני יוצאים.
זה לא שבא לי להיות בחברת אנשים - לא רוצה שידברו איתי, שיציקו לי, שישאלו אם הכל בסדר.
ללי כבר למדה מה אני אוהב לשתות, והיא מוזגת לי אותו כשאני יושב במקום שמישהו אונן עליו בדיבורים כל הלילה.
בלי דיבורים.
אני אוהב לצפות בהם, מנהלים שיחות אהבה, שיחות שנאה, שיחות על דא והא.
אני את השיחות שלי כבר מיציתי מזמן, גם עם עצמי. ייקח זמן עד שאאסוף חומר לשיחות חדשות.
כבר שתיים ארבעים וחמש, ואני יורד אל הפאב. כאשר אני נכנס בדלת יוצא זוג מאוהב. האישה נתקלת בי ומבקשת סליחה, ואני רק מריח את הבושם שלה מהול בזיעה מהול במיצי תשוקה. אני מביט בבחור וקורץ לו - "יהיה לך מזל היום". הוא מתחלחל.
בלי דיבורים. אני מחייך.
ללי לא נמצאת, במקומה נמצא ברמן עייף עם חיוך מזויף שמזכיר לי פסנתר שניגנתי עליו פעם.
בלית ברירה אני פותח את פי ומבקש בירה מהחבית, כי הוויסקי צרב כבר מספיק להיום.
מסיבת יומולדת של בחורה שמנה מדי, צחקקנית מדי ובמיני קצר מדי עונדת לפני שלב הסיום. היא הולכת לשירותים בהוד והדר. אני יכול להריח עד כאן את הריח שבין ירכייה השמנים הצמודים והמיוזעים. היא תחזור הביתה כשהיא שמחה שיש לה חברים, אבל היא תחזור לבד.
אני שוקל להציע לה לבוא אליי, אולי ככה שנינו נקבל את מה שאנחנו רוצים, לפחות לילה אחד.
היא יוצאת מצחקקת מהשירותים.
שתלך להזדיין לבד.
בלי דיבורים.