עשי עמדי חסד וחלצי את נעליי.
איך היה בעבודה? - אני חוזר, ילדה שלי. אצלי היה בסדר.
אנא הורידי את גרביי.
קיבלת ציון לשבח מהמנהל שלך? אני כל כך גאה בך.
חכי עם האוכל, את מעניינת יותר. שבי על ברכיי, בטח יש לך עוד מה לספר.
ומה עם הבחור מהנהלת חשבונות שמתבייש מלהתחיל איתך?
מה? תפסת אותו מביט בעינייך? התקדמנו.
כשיביט בצווארך הארוך והלבן, הוא יהיה שלנו.
את מריחה טוב היום, ילדה שלי.
גם ארוחת הערב. בואי נאכל יחדיו לפני הקינוח.
"שהדברים הכי טובים שקרו לך בשנה שחלפה, יהיו הכי רעים בשנה שתבוא".
אני חושב שהרבה אנשים מצאו דברים טובים השנה, בעצמם, בסביבה, וגם בשקט.
אני הגשמתי פנטזיות ישנות, מצאתי חדשות, נשבר לי הלב והתאחה מחדש, ואיזה כיף שאפשר לחגוג התחלות חדשות.
לכו תזדיינו, מכל הלב :)
איזה צורך זה ממלא ביחסי השליטה? האם בהכרח שני הצדדים מתחלפים? או שאולי שניהם שולטים?
ואותי, זה מסקרן כי אולי בתקופה סבוכה כזו, זו פשוט שרך אירוטית וקסומה להוציא אגרסיות, מבלי באמת לפגוע ולהיפגע.
בכל מקרה, מצאתי את הפנטזיה הבאה שלי :)
אני יושב כבר שעה על ספסל במיקום מרכזי. אנשים עוברים, אוטובוסים עוצרים ומהם יורדים ועולים - כל אחד בעולמו שלו, וחלק קטן בעולמם של אחרים.
אני משחק את אחד האהובים - לבנות סיפורים על זרים מוחלטים, ולפתע אני תוהה אם הייתי יכול לזהות על פני החולפים את העדפותיהם הפטישיסטיות.
הבחור הזה למשל סטנדרטי לעייפה, וזו לא צריכה להתאמץ בשביל אף אחד. זה איש עסקים שמפנטז על הפשלה כבדרך קבע אך לא העז לעשות את זה מעולם, ולזו יש ארגז צעצועים ענק.
זה משחק כיפי, אם כי אני די בטוח שהוא לא פוגע בניחושיו - כאלה אנחנו - הפטישים הגדולים ביותר שלנו עמוקים. מאד.
ישבנו וראינו טלוויזיה במין נעימות אוורירית שכזו. היינו בתחתונים, וחום הגוף שנח זה על זו עמד בניגוד לקור שבחוץ ועורר את גלי אינטימיות קצרים ומדויקים.
על המסך רצו אנשים במורד גבעה, על השולחן ריחפו להם אדים מכוסות התה והערב היה מנומנם אך לא משמים.
הגשם החל לשכוך, ואותו החליפו תיפופי טיפות על סוגי חומרים שונים. טיפות על המזגן. טיפות על שולחן זכוכית . טיפות על גגון פח. טיפות.
הפרק שראינו הסתיים, והתכנסנו בשקט שלפני הפרק הבא. מבלי לדבר, הקשבנו לתיפופים השונים. אחד. אחד. אחד. אחד שניים. אחד. אחד שניים. היא הביטה בי, ואני הבטתי בה, ונראה שמחשבותינו הוצלבו. היא נעמדה, הורידה את תחתוניה, התכופפה והציגה בפניי את התחת שלה.
התחלתי להכות בו, בתיאום מושלם עם תיפוף הטיפות מבחוץ. אחד. אחד. אחד. אחד שניים. אחד. שקט ורעש נפגשו, כאב ורוגע השלימו זה את זה.
אל הסינכרון היפה של התיוף לרעש ידי מתנגשת בעורה הלבן, נוספו אנקות הכאב העדינות שלה.
הרמוניה.
זה קורה לי מדי פעם, כשאני מטייל עם הכלבה, ולמשך כמה דקות אין אף אחד ברחוב - לא אנשים, לא מכוניות, לא ציפורים ולא עטלפים, ואז, אני מרגיש כאדם האחרון על כדור הארץ, אחרי מתקפת זומבים אימתנית.
אני יודע שהם שם, איפשהו, הזומבים, וכשהכלבה שלי זוקפת את הראש, אני יודע שהם קרובים יותר.
כשאני עובר ליד מכוניות, אני בוחן אילו מהן מתאימות למצב - יש את מכוניות הספורט לבריחה, ויש את הג'יפים המסיביים לניגוח. יש את המכוניות הכהות לנסיעה בלילה, ויש את החשמליות למינימום רעש.
בקיצור, מחשבות על סוף העולם. קליל.
השמלה הייתה בצבע בורדו כהה דהוי, וישבה עליה בצורה מגוחכת - כמעט חייזרית ביחס לגופה הרזה, שהייתי רגיל לראות במכנסונים קצרים וגופיה עם חורים.
- אני צריכה לנסוע לבני ברק לקנות ממתקים. - היא אמרה, מסדרת במבוכה את הגוש הכבד שהיא לובשת. היא באה לקחת ממני תבניות לעוגות שהיא צריכה להכין למחר. אני פתחתי לה את הדלת בגופיה ומכנסי ריצה, והדיסוננס הכה גדול בין מלבושינו שעשע אותי.
התכופפתי כדי לשלוף ממגירה תחתונה את התבניות, וכתפי השתפשפה ברגלה, וחשתי רעד. רעד של הפתעה. התלבטתי אם להתנצל, והחלטתי שזה סתם יהפוך את העניין לעניין.
פשפשתי במגירה, להתאים תבניות לתחתיות, והרגשתי את רגלה משתפשפת בי בחזרה.
שנינו הבטנו זה בזו וחייכנו.
עכשיו אני מחכה שהיא תחזיר את התבניות.
שצריך להזיע בשביל להריח טוב,
שצריך לקלל בשביל שתרד לך אבן מהלב
שצריך לצעוק בשביל שיהיה שקט.
יש ימים שצריך לחפור בור בשביל לעלות למעלה
לכתוב כדי לשכוח
לזייף בשביל להיות מדויק.
יש ימים שאת כל זה אני צועק אל הבור, ולאחר כמה ימים מסביב פורח.
אַתָּה בֶּטַח לֹא תַּאֲמִין,
אֲבָל יֵשׁ אֲנָשִׁים
שֶׁכִּמְעַט וְלֹא פּוֹגְשִׁים
סֵבֶל בְּחַיֵּיהֶם.
הֵם נִרְאִים טוֹב וְיְשֵׁנִים מְעֻלֶּה.
הֵם מַבְּסוּטִים עִם הַחַיִּים
בִּמְחִצַּת מִשְׁפַּחְתָּם.
הֵם אֵינָם מֻדְאָגִים
וְלָרֹב חָשִׁים נִפְלָא.
וּכְשֶׁהֵם מֵתִים
זֶה מָוֶת נְשִׁיקָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל
בַּמִּטָּה שֶׁלָּהֶם.
אַתָּה בֶּטַח לֹא מַאֲמִין,
אַךְ אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה בְּהֶחְלֵט
קַיָּמִים.
אֲבָל אֲנִי לֹא,
אֲנִי מַמָּשׁ לֹא אֶחָד מֵהֵם,
אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מִתְקָרֵב לִהְיוֹת כְּמוֹ הֵם.
אֲבָל הֵם
אֵי שָׁם
וַאֲנִי פֹּה.
