אתמול, שעת צהריים מנומנמת ואני עולה על טיסה חזרה מרומא אחרי חופשה של שבוע. משום מה הטיסה די ריקה ואני אוהב לשבת במושב האחרון במטוס. הכסאות לידי ריקים, והמושב שבצד השני של המעבר מאוכלס בשתי דיילות לא בתפקיד. זו שישבה רחוק ממני, איטלקיה - לא יפה במיוחד, אבל משהו במדים הנחים עליה בצורה מושלמת, האיפור המוקפד ובעיקר עיניי הפנתר החומות שלה גורמות לי להגניב אליה מבט כל כמה שניות.
לאחר כמה מבטים היא מחייכת לעצמה, כי היא כבר שמה לב, והדיילת שבינינו שואלת אותה כנראה (באיטלקית) מה קר והיא רק מהנהנת ששום דבר.
אני עובר למושב ליד החלון ונשכב על שלושת המושבים כשמבטי מופנה אליה. הדיילת בינינו נרדמת, ואנו מתחילים להביט אחד בשני. לא היו דיבורים, לא נסיוות לתקשר באנגלית, לא לשבת זה ליד זה. פשוט הבטנו זה בזו. לא יודע מה היא דמיינה, אבל אני דמיינתי אותנו ברומא - הולכים יד ביד, היא מכירה לי את בית הקפה הקבוע שלה, ואז אנחנו קונים כמה מצרכים, חוזרים לדירת החדר וחצי שלה ומזדיינים כל היום.
התחרטתי שלא שאלתי אותה בסוף הטיסה אם היא נשארת בישראל לכמה ימים - אולי היינו עושים את אותו הדבר בדירה שלי.
למרות שכמה אפשר להזדיין אחרי שאוכלים חומוס...