איזה שולט-על
היה הוירוס הזה.
בחיי.
בהתחלה, ככל נשלטת-בלתי-נשלטת המכבדת את עצמה, עוד נאבקתי.
מתחתי גבולות, ירדתי בוואדיות ועליתי בהרים והתקרבתי קירבות דווקאיות לאסורים עלי.
כן, עוד היה שם מאבק
בהתחלה
עד שבא הקנאק
והרפיתי.
פסקתי מלבעוט ולמתוח ולחרוץ לשון, והייתי טובה.
מאוד.
התנהלתי בתוך המציאות החדשה בעיניים פעורות של מי שנכנסה כרגע לעולם חדש.
ככ חדש.
עולם שבו מישהו אומר לי
מה לעשות
ואני
מצייתת
לו
בשקט.
וכמה שקט היה שם.
אני
לא מחליטה על מהלכים גדולים, מותרים לי רק
צעדים קטנים,
הגבולות משורטטים
והם קשיחים
ואני יכולה לנוח
בתוכם.
אני-לא-אשים-מסכה-אני-לא-אשים-מסכה,
שמה מסכה.
אני-לא-נושמת-אני-לא-נושמת-אני-לא-נושמת,
נושמת**,
והנה, מה שהתחיל בפאניקה וסירוב עיקש הסתיים במסכה תכולה ואהובה, מקושטת פרחים קטנים והיא שלי. ורק שלי.
בשקט,
אני עומדת ומרכינה מעט את הראש
מול השומר שמודד את החום
ומחכה לפגוש בעיניו הטובות, מזהה חיוך מתחת למסכה. בזוויות העיניים.
מדי פעם, היו משימות קטנות. תשיגי 20 ביצים. תמצאי 6 מסכות שוות. תצליחי להתפלח להורים שלך בלי לחטוף קנס.
ביצעתי הכל.
הוא אומנם לא כתב כלום, אבל אני ידעתי שהוא גאה בי.
והוא הכאיב לי לא מעט.
מנע ממני את האביב וגזל ממני את הפריחה ותלש ממני מגע וצלף בי בשוט של פחד בכל פעם שכמעט התפלק לי חיבוק.
וכשהיה לי יותר מדי, ככה סביב יום העצמאות, הוא הבין, וראה, שקשה לי.
כזה רגיש הוא היה. רגע לפני שבירה, הוא זיהה. לא דיברנו קודם על גבולות וקווים אדומים, ובכז הוא ידע מתי לעצור. ולסגת.
הוא היה דיסקרטי, ואת הסימנים שנותרו בי אף אחד לא רואה, מלבדי.
וזהו. כנראה שזה נגמר ביננו.
הוא ידע להיות קשוח, זה אין ספק, אבל בכל החלק של מילים טובות ואפטר קייר יש לו בהחלט מה להשתפר.
תודה, שולט הזוי, שבאת. ושהלכת.
אזכור אותך תמיד בגעגוע מהול בפחד.
כמו שצריך.
**הערה לשיפור לגל הבא:
אם רק הוא יזכור לומר לי, בחדשות של תשע או בעדכונים בynet או בכל דרך שיחפוץ: תנשמי.
זה, יהיה ממש נפלא.
