קשיח. פציח. שביר. קשיח.

עזבנו את הכל, כלא שלנו,
כחדר שעוזבים אותו פתאום.

כבר מתחיל להחשיך ורוח מלטפת ומלבדי רק צרצרים וצפרדעים סביב. וחווה אחת ששרה שיר.
אני עומדת בנקודה אחת, כמו סבה על צירי,
חצי-סיבוב-גוף מערבה, כתום-שקיעה מהפנט.
חצי-סיבוב-גוף מזרחה, זריחת ירח במלואה, במלואו.
שייווו, ככה יוצא ממני הקול.
יא אללה.

עוד זו שוקעת והנה זה ממריא.

אני לוחשת לי: רק לזכור את זה. רק לזכור את התנועה הזו. שקיעה-זריחה-שקיעה-זריחה.

כמה ירחים עלו מולי מעבר להרים רחוקים, ועכשיו, זה הירח שלי, ההרים שלי, רוח בין הערביים שלי. זו שאני מכירה. בגוף אני כבר יודעת איך שהיא מלטפת את הלחיים, ברוך כזה. ששמור רק לפה. כזה שבא לנחם אחרי קשיחות חום היום, כזו ששמורה רק לפה.

תודה לכם, שהייתם הרוח הזו בשבילי, גם שם.
שלא עזבתם לי את היד לרגע. לרגע.
שראיתם את האדם שבתוך הטנק. שביד מחוספסת ומגורזת עזרתם לו לתדלק ובשניה, ליטפתם לו את הראש ושאלתם אם הוא אכל ולמה הוא לא ישן, בקול הזה שעושה לי דמעות בעיניים.

לָךְ, שלא משנה מה קורה ויקרה, את תמיד כאן והאור שלך אליי תמיד בוקע, נוהר. ככה כבר 5 שנים.
לָךְ, שבדקת דופק בנחישות אין קץ והחזקת בידייך הלא-גדולות ככ הרבה משלי ושהבנת הכל לעומק גם כששתקתי.
לְךָ, שאף פעם לא נבהל ממני, לעולם, ושבכל פעם שאני מייללת, מחבק חזק ואז מושך אותי בצווארון למעלה ואומר לי קומי מפגרת.
לְךָ, שלא חדלת לרגע לדאוג ולשמור ועל שאמרת: עד שיפרחו הרימונים בחצרי את תשובי.
ולשניכם. צמד אנשים נדירים.
לָךְ, שלא וויתרת עליי לרגע, לא משנה כמה רחוקה הייתי. שנכחת במלואך, במלוא רוחב ליבך הענק
ולְךָ, על אותו לילה אפל שלי וכל הדרך כולה ועל שאמרת: הירח יהיה קרוב אלייך גם שם, תסמכי עליי.
תודה ככ על זה.

חווה אומרת, עד סוף הקיץ שוב אשב בין ידידים
ואני
אומרת תודה.

לפני חמש שנים, אני על אַלְפּ ירוק, תוך כדי הליכה משפחתית בשביל רגליים יחפות (ככה, בחיי). ביקשתי לי לדרוך קצת על העשב הרטוב שבצידי הדרך, לצנן את רגלי שנצרבו בלהט ונדקרו משלפי שיבולים וקקי פרות. כדי לדלג אל העשב, החזקתי לרגע בחבל שהיה מתוח לאורך השביל.

בוםם.

עפתי אחורה, נחתתי על הטוסיק נחיתה מתפצחת מעליבה והבטתי סביבי המומה, מחפשת מי בעט בי ככה בעוצמה, ולמה.

לא, לא ידעתי שהחבלים שמגדרים את כל השדות והחלקות והמרחבים העצומים הם גדרות חשמליות. חשמליים. לא משנה.

משפחות שלמות צועדות במעלה ובמורד ההר, אף אחד לא נוגע בחבל הלבן,
רק אני.

והשוק, והחבטה, והעלבון, והקללות, והמבוכה, והעוד קללות.
ורק לי.
מכולם.

ככה אני, אתה מבין?
אני נוגעת. מתערבבת. מתקרבת. מלטפת גדרות חשמליים בידיים חשופות. מתנגשת בקירות. בגבולות. בחומות בטון.

עפה אחורה, מתרסקת בקול פיצוח, וממשיכה. לגעת.

אתה ואני, יש לנו קפסולה כזו, שלנו, שאנחנו מתנהלים בתוכה. עם גבולות ברורים בתוכם אנחנו מנסים לשמור על הבחוץ ולשמור מהבחוץ, וגם לשמור על הבפנים.

היא לא גדולה, הקפסולה.
גבולות גזרה צפופים. החיים גזרו אותם.

אתה, ניצמד לגרעין התא, ממעיט בתזוזה. נשמר. מחזיק את המילים והרגשות קרוב וחזק, קוצב מהן במשורה.
לא עושה תנועות גדולות.
לא מתחשמל.

ואני, לא מפסיקה להתנגש בקירות, לבעוט, לגרד, לנגח שוב ושוב את אותן חומות.
אני לא מפסיקה
לגעת בגדרות החשמליים שלך.

תזזזזטט.

היית מצפה שאלמד.
שאמשוך את ידי מהן.
שאפסיק לנגוח עם המצח שלי בדיוק איפה שאצלך הדופן משוריינת
שאפסיק להיתקל באותם קירות-לב שוב ושוב.
ואני לא.
אני נתלית עליהם כאילו החיים שלי תלויים בזה (והם לא. זה פשוט, שרק לך אני מרשה לראות את הצורך.)

אני...לא יודעת
אחרת.

5 שנים,
התחשמלויות אינסוף,
ומשיכה אחת תהומית ועמוקה
עד לעצם.

שלך.

🧡

** 2022. תודה רבה באמת, שנזכרו.

פרידה ממושכת ומאתגרת עמדה לפנינו, לא מרצון ולא מבחירה.
נערכתי אליה כמו מבצע צבאי. דיפנתי, ריפדתי, ניסיתי לאגור מזון וציוד ולאסוף לתוכי עוד ועוד שלוקים ממך.

והאמת היא, שפחדתי ממש. להיות בלי אתה.
בדכ אני מרשה לך לראות לי שם
לשברירי רגעים בלבד.
(וגם עליהם מתחרטת אחכ ומתביישת. מאוד.בצורך)

והפעם, אמרתי.
בקול.
ביקשתי שתביא לי משהו משלך. ממש משלך. שאוכל לקחת איתי הרחק.
אתה...מבין?
(את הבקשה הבנת מיד. את המשמעות? אולי קצת קיויתי שלא)
זו אולי פעם ראשונה שהעזתי להודות. על אמת.
עד כמה אני מתגעגעת אליך כשאינך. עד איפה זה מגיע.

עד כמה מקומך בחיי, ובכן.

**"הֵבֵאתִי לָךְ חוּלְצָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, נְעִימָה וְטוֹבָה, שֶׁתְּחַמֵם אוֹתָךְ בַּלֵּילוֹת הַקָרִים", אמרת.
ואז, הלבשת לי אותה.
קודם ראש, ואז שרוולים.

תודה על זה.
תודה על הרגע הזה ככ.
כי מי בעולם כולו יחשוב להלביש, לאט וברוך, נהגת נגמש.

🧡

כשרק הכרנו, הרעיון לצרוב מישהו על הבשר שלי היה מופרך בעיניי. מסוכן. מתכון לכאב ידוע מראש, ועוד כזה שלא ניתן להסיר.

ובכן. הזליגה היתה איטית והכיבוש, זוחל.

בהתחלה רק שלחת אותי דוקא אליה, ולצערי התאהבתי מיד. ביד שלה, באנרגיה, בחיבור, בקווים הברורים-עזים-עדינים.

אחכ בא אותו ערב, בהשתתפות טוש לא מחיק, שיפולי הגב שלי, ואיקס שחור בו סימנת את המיקום.

אחכ היתה את הפעם בה כבר העזתי לחלום אותך איתי שם. (ולא גיליתי לך עד כמה, ברור)

בפעם הבאה, כבר נשזרת בציור פרטי מאוד אבל העמדתי פנים שלא.
ואתה העמדת פנים שאתה מאמין לי.

אחכ היתה את הפעם של המרחק שהכאיב, של 'אני יכולה לבד תאכל תחת'. וגם בה, רק חיכיתי שתראה.

וככה, כמעט חמש שנים של דיאלוג שאני מנהלת עם עצמי, בקולות מהוסים, במעמד צד אחד.
ברגל אחת אני רוקעת: לא יקרה.
ובשניה אני מחפשת את הרגל שלך להתלפף סביבה.
ביד אחת אני קופצת אגרוף ואומרת, אין מצבב.
והשניה, מחפשת להחזיק את היד שלך תוך כדי.

תראה. אני לא מודה שנכנעתי, כן? לא ביצעתי את העבירה החמורה מכל, לא קעקעתי אותך עליי. הו לא. מפתאום. חמש שנים אני אומרת שבחיים לא! אז זהו. ותמיד אני אוכל לספר לעצמי שזה רק לבכתום שלי, כמוני. נכון?

ורק טיפה יהיה לי קשה להסביר
לי
אז איך זה שהיית שם,
איתי, קרוב וחי ואמיתי
הצבעת היכן, וכיווצת את הקמט בין הגבות כשהרהרת בכובד ראש על הגודל וקרצת לי בעין ימין איזה מיליון פעמים כמו מילת ביטחון והיד שלך ליטפה לי את הרגל תוךכדי ואני עצמתי עיניים ונשמתי עמוק וכשפקחתי עדיין היית שם ואין לי אלא להודות

שזה, זה שלנו.

לבכתוםקטן חזקקקק 🧡

נכון לא דמיינתי שכשחזרתי לחדר, אתה עמדת שם בחיוך שובב עם שקיק העוגיות שלי וכרסמת עוגיה?
נכון לא דמיינתי את זה?

נכון לא דמיינתי שאמרתי לך בפליאה שזו עוגיית מצה עשירה ומפתאום אתה אוהב את זה כי למיטב ידיעתי אני היחידה בעולם ואמרת: לא נכון, גם אני
ואמרתי לך שאין מצב ואמרת בחיוך חם : באמת
וזה הרגיש קרוב שלא דומה לשום דבר
כי לרגע הפכתי מאחת לשניים

נכון זה באמת קרה ולא דמיינתי את זה?

איום של דחיה מעורר בך ובי תגובות הפוכות.

אתה נחסם.
אני- נאחזת.

וכמה, כמה חוסר אונים יש ברגע הזה של ההאחזות.
נבלעים לתוכו ככה ברגע. 
פלופ.
אני נחטפת לתוכו בשניה. ואז מתחיל המחול הזה, הסחרור,
בו אני גם הטובעת
וגם המציל

אני אמורה להציל את עצמי,נכון? כי אני כבר גדולה, נכון? אז יד אחת שלי נאחזת בעוד שהשניה מנסה לפתוח את האצבעות הנאחזות וזה לא מצליח בכלל בכלל
ובתוךתוךתוך תוכי אני יודעת
כי הדבר היחיד שבאמת משחרר את היד מאחיזתה
זו רק יד אחרת.

זו שלך.

באחת השיחות ספוגות הכאב והספירליות האלה, ראיתי אותך הולך ומתעייף מול הלופ שלי,
אבל לא ידעתי איך להפסיק את זה
בעצמי
והיה איזה רגע, אני זוכרת בדיוק איפה במרפסת עמדתי, כשקלטתי
שאני מחפשת את היד שלך
כדי לא לטבוע

זה...נראה לך אולי טריוויאלי אבל אני לא עשיתי את זה כבר אלפי שנים ופתאום נשפכו לי המילים האלה מהפה:
אני-צריכה-שתרגיע-אותי-אני-לא-מצליחה-לבד.
ככה הם באו בנשימה אחת מהר לפני שאני אקבור את זה שוב לעוד מיליון שנה

ואתה

נענית.

אתה נענית לי. אתה לא ברחת, ולא היססת, ולקחת את היד שלי
אפילו שהיית רחוק 140 קמ
והרגעת אותי בקול שלך ובמילים שלך ובשניה, ובבת אחת, נהיה בתוכי שקט, אתה לא מבין.

פעם ראשונה
בחיי הבוגרים
שהעזתי
לבקש. ממישהו.
ככה. מפורש.

סליחה, מתקנת: שהעזתי לרצות.

אתה יודע?
זה הדבר הכי חשוף והכי פגיע בעולם שלי.
ורק איתך ורק מולך הצורך הזה בכלל מעז להחלם ולהוציא את האף שלו מהארון.

רק מולך.

שיו.אתה לא יודע עד כמה🧡

לא משנה מה זה שממלא את הלב פתאום, שדה קצור או פסיפס יפהפה של שטחים חקלאיים בעמק או רגע אנושי מכמיר או משפט מצחיק של ילד,
בכל רגע בעל ערך בימים האלה קורה אותו הדבר,
כמו על פי סדר קבוע:
בראשיתו יש לי מין אגרוף-החמצה מכווץ כזה על שאינך כאן
ומיד אחכ אני מתחילה במלאכת השימור ומקודדת מילות מפתח ומקלידה אותן מהר בראש לפני שאשכח ושומרת בשם ונוצרת
והתיקייה שלי מתמלאת ככ מהר ומתפקעת אז אני דוחפת פתקים בכל הכיסים ונועצת זכרונות קטנים בפינות של המוח וכבר אין לי מקום בידיים להחזיק את הכל וגולש לי הגעגוע,
זה שאני מחביאה מאחורי עינית המצלמה וגם היא כמה היא יכולה כבר לשאת על גבה

וכל הרעש הזה היה נפתר
אילו רק היית פה.

למשל, הרגע הזה.

זִוּוּד-
צְרִירָה, קְשִׁירָה בַּחֲבִילָה.
הַכְנָסַת הַצִּיּוּד הַנִּדְרָשׁ לַטַּנְק, לַמִּקְלָט וְכַדּוֹמֶה.

לאיזה רגע מהרגעים של אמש אבקש לחזור בימי המרחק שתיכף ישאבו אותנו.

לרגע הזה שאתה נכנס בדלת אחרי נסיעה ארוכה, מת להשתין אבל קודם אוסף אותי לחיבוק מוחץ ואז עושה צעד וחצי לכיוון השרותים אבל מפרסס באמצע וחוזר ומוחץ אותי עוד רגע ועוטף את השפתיים שלי בשלך ושוב צעד וחצי לשרותים ושוב יו טרן, וזרועות חזקות וכפות רכות סביבי ופשוט לראות את הלך-ושוב הזה שלך, וואי, אין לך דרך מוחשית יותר לומר לאדם כמה הוא אהוב, מאשר לדחות עבורו פיפי דוחק.

או לרגע הזה כשאני מחופרת בך ואתה מספר לתוך האוזן שלי חלום משותף, פורט אותו לפרטים. מוחשיים וחיים ככ. כשאתה מרתק את הראש שלי לכתף שלך והקול שלך מרצין ומתעבה ואני מייללת לתוך האוזן שלך ומתפתלת ומשתוללת על הברכיים שלך ואני לא יודעת מה גומר אותי יותר, הקול שלך, החוויה שאתה מתאר, או העובדה שהיא לא לעולם לא תקרה.

או לרגע הזה שבו העיניים שלנו מדברות בכנות חריפה כמעט מדי את כל מה שלא אמרנו מפורשות ולרגע, דבר אינו חוצץ ביננו. כלום.

או לרגע הזה שבו אתה שואל אותי את מה שאתה רוצה לדעת, ואתה.אינך.מוותר.לי. לא מוותר. בסבלנות נחושה ובנחישות סבלנית, אתה עושה מה שאף אחד אחר זולתך לא עשה קודם. אתה לא מוותר לי.
והרוך שבו אתה עוטף את התשובה שלי, ובכמה כבוד אתה נוהג בה. ובי.

או לרגע הזה בו אתה אומר מלא-מילות ולרגע אני רואה אותך,
זה שגוזם-פותר-מכין-מסיע-מארגן- מערבב-מקפל- מתרוצץ- מייצר ללא הרף ואני עוצרת אותך ואומרת לך די, תנוח,
ובְּשניה, בְּשניה, הפנים שלך מתרפות והלב שלי יוצא אליך ברגע ההוא עד כאב

או לרגע הזה בו אתה, שתמיד אחראי ומתקשח אל מול לוחות הזמנים, מתקשה ללכת. ובפעם הראשונה בחיינו המשותפים, אני מרשה לעצמי להתפרע ולכאוב את לכתך ליותר מרגע קצוב ואני יוצאת אחריך ברגליים יחפות ומתירה לי להביט במכונית שלך ניתקת משפת המדרכה ומפליגה, רחוק, הרבה רחוק, ולא אכפת לי שתראה שקשה לי
כי בדקתי מלא פעמים היום, מיליון, ואתה לא נבהל

גם כשאתה כבר יודע
עד כמה.

מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו.

🧡

אני צריכה להגיד לך משו
שאחריו שוב לא תוכל לראות אותי באותו אור כמו קודם.
לא צוחקת, נו.

היה לי טוב ככ
להתפלש
שם.

וממילא כעת כבר לא אוכל להביט בפניך אז הנה אני ממשיכה: אני נאבקת עם הזין שלך, זה שאני רוצה להכיל בפי עד תומו ורוצה ומתקשה ומנסה שוב ונחנקת והפרצוף שלי כבר מלא, מלא ומרוח ברוק ואני מחליקה את השפתיים במורד
אל החֵלקה הזו
החַלקה
שלך

ושם, שם אני קוברת את הפנים שלי

ומתפלשת בתוך הרוק שלי וכנגד העור שלך ונושקת רגע לבסיס המוצק של הביצים שלך ורגע לנקודה הכי דרומית שלך שפגשתי עד עכשיו
ומתפלשת עוד, מערבבת רוק שלי בריח שלך ומפלשת את הפנים שלי בזה טובטוב ואני לא שומעת כלום ולא נעים לי להגיד לך ששם אני רוצה להישאר
עוד קצת.

וזה,
השקע החדש שלי.

יש שקע לקטנים, זה שבין הצוואר שלך לכתף, שם אני קצת גרה כבר ארבע וחצי שנים
ויש
שקע לגדולים.

שם, בין מיצים וביצים ורטיבות שלי ונקודות תורפה שלך ומילים שיוצאות ממך,
שם.

שם, שם היה לי טוב ככ
להתחפר.