לפני חמש שנים, אני על אַלְפּ ירוק, תוך כדי הליכה משפחתית בשביל רגליים יחפות (ככה, בחיי). ביקשתי לי לדרוך קצת על העשב הרטוב שבצידי הדרך, לצנן את רגלי שנצרבו בלהט ונדקרו משלפי שיבולים וקקי פרות. כדי לדלג אל העשב, החזקתי לרגע בחבל שהיה מתוח לאורך השביל.
בוםם.
עפתי אחורה, נחתתי על הטוסיק נחיתה מתפצחת מעליבה והבטתי סביבי המומה, מחפשת מי בעט בי ככה בעוצמה, ולמה.
לא, לא ידעתי שהחבלים שמגדרים את כל השדות והחלקות והמרחבים העצומים הם גדרות חשמליות. חשמליים. לא משנה.
משפחות שלמות צועדות במעלה ובמורד ההר, אף אחד לא נוגע בחבל הלבן,
רק אני.
והשוק, והחבטה, והעלבון, והקללות, והמבוכה, והעוד קללות.
ורק לי.
מכולם.
ככה אני, אתה מבין?
אני נוגעת. מתערבבת. מתקרבת. מלטפת גדרות חשמליים בידיים חשופות. מתנגשת בקירות. בגבולות. בחומות בטון.
עפה אחורה, מתרסקת בקול פיצוח, וממשיכה. לגעת.
אתה ואני, יש לנו קפסולה כזו, שלנו, שאנחנו מתנהלים בתוכה. עם גבולות ברורים בתוכם אנחנו מנסים לשמור על הבחוץ ולשמור מהבחוץ, וגם לשמור על הבפנים.
היא לא גדולה, הקפסולה.
גבולות גזרה צפופים. החיים גזרו אותם.
אתה, ניצמד לגרעין התא, ממעיט בתזוזה. נשמר. מחזיק את המילים והרגשות קרוב וחזק, קוצב מהן במשורה.
לא עושה תנועות גדולות.
לא מתחשמל.
ואני, לא מפסיקה להתנגש בקירות, לבעוט, לגרד, לנגח שוב ושוב את אותן חומות.
אני לא מפסיקה
לגעת בגדרות החשמליים שלך.
תזזזזטט.
היית מצפה שאלמד.
שאמשוך את ידי מהן.
שאפסיק לנגוח עם המצח שלי בדיוק איפה שאצלך הדופן משוריינת
שאפסיק להיתקל באותם קירות-לב שוב ושוב.
ואני לא.
אני נתלית עליהם כאילו החיים שלי תלויים בזה (והם לא. זה פשוט, שרק לך אני מרשה לראות את הצורך.)
אני...לא יודעת
אחרת.
5 שנים,
התחשמלויות אינסוף,
ומשיכה אחת תהומית ועמוקה
עד לעצם.
שלך.
🧡
** 2022. תודה רבה באמת, שנזכרו.
