כבר מתחיל להחשיך ורוח מלטפת ומלבדי רק צרצרים וצפרדעים סביב. וחווה אחת ששרה שיר.
אני עומדת בנקודה אחת, כמו סבה על צירי,
חצי-סיבוב-גוף מערבה, כתום-שקיעה מהפנט.
חצי-סיבוב-גוף מזרחה, זריחת ירח במלואה, במלואו.
שייווו, ככה יוצא ממני הקול.
יא אללה.
עוד זו שוקעת והנה זה ממריא.
אני לוחשת לי: רק לזכור את זה. רק לזכור את התנועה הזו. שקיעה-זריחה-שקיעה-זריחה.
כמה ירחים עלו מולי מעבר להרים רחוקים, ועכשיו, זה הירח שלי, ההרים שלי, רוח בין הערביים שלי. זו שאני מכירה. בגוף אני כבר יודעת איך שהיא מלטפת את הלחיים, ברוך כזה. ששמור רק לפה. כזה שבא לנחם אחרי קשיחות חום היום, כזו ששמורה רק לפה.
תודה לכם, שהייתם הרוח הזו בשבילי, גם שם.
שלא עזבתם לי את היד לרגע. לרגע.
שראיתם את האדם שבתוך הטנק. שביד מחוספסת ומגורזת עזרתם לו לתדלק ובשניה, ליטפתם לו את הראש ושאלתם אם הוא אכל ולמה הוא לא ישן, בקול הזה שעושה לי דמעות בעיניים.
לָךְ, שלא משנה מה קורה ויקרה, את תמיד כאן והאור שלך אליי תמיד בוקע, נוהר. ככה כבר 5 שנים.
לָךְ, שבדקת דופק בנחישות אין קץ והחזקת בידייך הלא-גדולות ככ הרבה משלי ושהבנת הכל לעומק גם כששתקתי.
לְךָ, שאף פעם לא נבהל ממני, לעולם, ושבכל פעם שאני מייללת, מחבק חזק ואז מושך אותי בצווארון למעלה ואומר לי קומי מפגרת.
לְךָ, שלא חדלת לרגע לדאוג ולשמור ועל שאמרת: עד שיפרחו הרימונים בחצרי את תשובי.
ולשניכם. צמד אנשים נדירים.
לָךְ, שלא וויתרת עליי לרגע, לא משנה כמה רחוקה הייתי. שנכחת במלואך, במלוא רוחב ליבך הענק
ולְךָ, על אותו לילה אפל שלי וכל הדרך כולה ועל שאמרת: הירח יהיה קרוב אלייך גם שם, תסמכי עליי.
תודה ככ על זה.
חווה אומרת, עד סוף הקיץ שוב אשב בין ידידים
ואני
אומרת תודה.
