פרידה ממושכת ומאתגרת עמדה לפנינו, לא מרצון ולא מבחירה.
נערכתי אליה כמו מבצע צבאי. דיפנתי, ריפדתי, ניסיתי לאגור מזון וציוד ולאסוף לתוכי עוד ועוד שלוקים ממך.
והאמת היא, שפחדתי ממש. להיות בלי אתה.
בדכ אני מרשה לך לראות לי שם
לשברירי רגעים בלבד.
(וגם עליהם מתחרטת אחכ ומתביישת. מאוד.בצורך)
והפעם, אמרתי.
בקול.
ביקשתי שתביא לי משהו משלך. ממש משלך. שאוכל לקחת איתי הרחק.
אתה...מבין?
(את הבקשה הבנת מיד. את המשמעות? אולי קצת קיויתי שלא)
זו אולי פעם ראשונה שהעזתי להודות. על אמת.
עד כמה אני מתגעגעת אליך כשאינך. עד איפה זה מגיע.
עד כמה מקומך בחיי, ובכן.
**"הֵבֵאתִי לָךְ חוּלְצָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, נְעִימָה וְטוֹבָה, שֶׁתְּחַמֵם אוֹתָךְ בַּלֵּילוֹת הַקָרִים", אמרת.
ואז, הלבשת לי אותה.
קודם ראש, ואז שרוולים.
תודה על זה.
תודה על הרגע הזה ככ.
כי מי בעולם כולו יחשוב להלביש, לאט וברוך, נהגת נגמש.
🧡
