כשרק הכרנו, הרעיון לצרוב מישהו על הבשר שלי היה מופרך בעיניי. מסוכן. מתכון לכאב ידוע מראש, ועוד כזה שלא ניתן להסיר.
ובכן. הזליגה היתה איטית והכיבוש, זוחל.
בהתחלה רק שלחת אותי דוקא אליה, ולצערי התאהבתי מיד. ביד שלה, באנרגיה, בחיבור, בקווים הברורים-עזים-עדינים.
אחכ בא אותו ערב, בהשתתפות טוש לא מחיק, שיפולי הגב שלי, ואיקס שחור בו סימנת את המיקום.
אחכ היתה את הפעם בה כבר העזתי לחלום אותך איתי שם. (ולא גיליתי לך עד כמה, ברור)
בפעם הבאה, כבר נשזרת בציור פרטי מאוד אבל העמדתי פנים שלא.
ואתה העמדת פנים שאתה מאמין לי.
אחכ היתה את הפעם של המרחק שהכאיב, של 'אני יכולה לבד תאכל תחת'. וגם בה, רק חיכיתי שתראה.
וככה, כמעט חמש שנים של דיאלוג שאני מנהלת עם עצמי, בקולות מהוסים, במעמד צד אחד.
ברגל אחת אני רוקעת: לא יקרה.
ובשניה אני מחפשת את הרגל שלך להתלפף סביבה.
ביד אחת אני קופצת אגרוף ואומרת, אין מצבב.
והשניה, מחפשת להחזיק את היד שלך תוך כדי.
תראה. אני לא מודה שנכנעתי, כן? לא ביצעתי את העבירה החמורה מכל, לא קעקעתי אותך עליי. הו לא. מפתאום. חמש שנים אני אומרת שבחיים לא! אז זהו. ותמיד אני אוכל לספר לעצמי שזה רק לבכתום שלי, כמוני. נכון?
ורק טיפה יהיה לי קשה להסביר
לי
אז איך זה שהיית שם,
איתי, קרוב וחי ואמיתי
הצבעת היכן, וכיווצת את הקמט בין הגבות כשהרהרת בכובד ראש על הגודל וקרצת לי בעין ימין איזה מיליון פעמים כמו מילת ביטחון והיד שלך ליטפה לי את הרגל תוךכדי ואני עצמתי עיניים ונשמתי עמוק וכשפקחתי עדיין היית שם ואין לי אלא להודות
שזה, זה שלנו.
לבכתוםקטן חזקקקק 🧡
