קשיח. פציח. שביר. קשיח.

איום של דחיה מעורר בך ובי תגובות הפוכות.

אתה נחסם.
אני- נאחזת.

וכמה, כמה חוסר אונים יש ברגע הזה של ההאחזות.
נבלעים לתוכו ככה ברגע. 
פלופ.
אני נחטפת לתוכו בשניה. ואז מתחיל המחול הזה, הסחרור,
בו אני גם הטובעת
וגם המציל

אני אמורה להציל את עצמי,נכון? כי אני כבר גדולה, נכון? אז יד אחת שלי נאחזת בעוד שהשניה מנסה לפתוח את האצבעות הנאחזות וזה לא מצליח בכלל בכלל
ובתוךתוךתוך תוכי אני יודעת
כי הדבר היחיד שבאמת משחרר את היד מאחיזתה
זו רק יד אחרת.

זו שלך.

באחת השיחות ספוגות הכאב והספירליות האלה, ראיתי אותך הולך ומתעייף מול הלופ שלי,
אבל לא ידעתי איך להפסיק את זה
בעצמי
והיה איזה רגע, אני זוכרת בדיוק איפה במרפסת עמדתי, כשקלטתי
שאני מחפשת את היד שלך
כדי לא לטבוע

זה...נראה לך אולי טריוויאלי אבל אני לא עשיתי את זה כבר אלפי שנים ופתאום נשפכו לי המילים האלה מהפה:
אני-צריכה-שתרגיע-אותי-אני-לא-מצליחה-לבד.
ככה הם באו בנשימה אחת מהר לפני שאני אקבור את זה שוב לעוד מיליון שנה

ואתה

נענית.

אתה נענית לי. אתה לא ברחת, ולא היססת, ולקחת את היד שלי
אפילו שהיית רחוק 140 קמ
והרגעת אותי בקול שלך ובמילים שלך ובשניה, ובבת אחת, נהיה בתוכי שקט, אתה לא מבין.

פעם ראשונה
בחיי הבוגרים
שהעזתי
לבקש. ממישהו.
ככה. מפורש.

סליחה, מתקנת: שהעזתי לרצות.

אתה יודע?
זה הדבר הכי חשוף והכי פגיע בעולם שלי.
ורק איתך ורק מולך הצורך הזה בכלל מעז להחלם ולהוציא את האף שלו מהארון.

רק מולך.

שיו.אתה לא יודע עד כמה🧡