אצלנו בבית דיסה היתה אמצעי נחמה, תרופה מתקדמת לחולים (גוף ונפש, ההבדל היה רק ברמות הסוכר) וכלי אפקטיבי לביטוי דאגה.
סבתא שלי
היתה יוצקת כף דיסת סולת שבושלה בחמאה וחלב ועליה זרתה, בנדיבות, סוכר שנצץ כשנמס מהחום.
אל הצלחת התלוותה תמיד הדרכה: תאכלי מסביב מסביב. האמצע לוהט, הקצוות פחות.
פפפ.
זה היה קצת אבוד לי גם אז.
נכנֵסת ברבאק דוך לתוך האמצע הרותח,
בלי לחשוב על להסתובב קצת בשוליים הקרירים.
לפעמים מנַסה לייצר איטיות. להלוות עכבות. להכביד צעדיי.
זה אף פעם לא ממש מחזיק.
איתךָ, אלו לא רק הכוויות בלשון שמציקות לי.
זה פשוט, שקצת קשה להיות נשלטת חמודה ונזקקת כשכל המנח שלךְ הוא של טיל מונחה. מוח דוהר-לב שוקק-ופה שמשתף פעולה.
תאכלי מסביב, אני מנסה לשנן.
זה אף פעם לא באמת עובד לי, אתה יודע.
ודווקא כשאני רוצה להיות פחות,
שם, בדיוק שם, יוצא לי היותר.
נ.ב.
כשרצתה שנאכל, היא היתה מסיעה מזלג שתי וערב בתוך הדיסה, חורצת בה תלמים ומספרת על טרקטור שחורש בשדה ומרים בכפו רגבים, ישר לפה.
הטרקטור הזה חרש תלמים גם בפירה, באורז עם סוכר וקקאו, ובמוח שלי.
המילים שדה וטרקטור היו לי כבר אז כמו שערי כניסה לתוך עולם פנימי. עולם ירוק וזהוב וקצור וחרוש ושלי לגמרי.
והיום אני עסוקה בשאלה, האם אי פעם אוכל שוב לראות שדה, מבלי לראות בו אותך.
