הציניות ואני חברות טובות. ממש.
שומרות אחת לשניה על התחת כבר שנים.
שנה לתוך הכלוב אמר לי מישהו חכם: אַת והציניות זה לא ישות אחת. היא חלק ממך, אבל את יכולה גם לפעמים בלי.
וזה נכון. אני יכולה.
אלוהים וכלובי עֵדַיי, שניסיתי. להחלץ קצת ממנה.
אני יכולה לפשוט אותה לרגע. וגם להרבה יותר.
לאפשר
לבטן הרכה להציץ
לבנה וחשופה.
ואז, כשבא אגרוף
מהר מהר לעטות אותה שוב שלא יכאב ככ, לדפן, להמיר עלבון במילים חדות, להמיס כאב בחומצה צינית.
ואז, כדי שהעולם לא יתרוקן לגמרי מתכולתו הריגשית,
פושטת אותה קצת. בחזרה.
פוערת בה סדק.
וככה
עוטה-פוערת-עוטה
פוערת, מניחה ריבה בצנצנת, אוספת צדף, פורמת לאט אצבעות יד שנקפצה, שומטת חולצה מעל עצמות בריח, מרשה לעיניים להיפתח, wide open
וגם ללב
מרשה למוח לבטוח, ממש.
כאלה מין.
נגיד, כשמישהו אומר לך: 'אני מבטיח' ואתה פשוט, אין דרך פחות מביישת לומר את זה, מאמין.
כשהיינו קטנים היינו יושבים על אדן החלון הגדול בסלון, מחכים לאבא שלי שיחזור מהעבודה, מנדנדים רגליים החוצה בין האדניות, סופרים מכוניות אדומות.
אבל הוא תמיד בא.
להאמין-ואז להיווכח שלא-ואז להיטמטם מהטמטום של עצמך ולאכול את כל הסייקל עד תומו
והדבר היחיד
שאפשר אז לעשות
זה רק ללבוש אותה שוב, מחדש.
ללבוש
לפשוט
ללבוש
לפשוט
כמו ים-יבשה אכזרי של ההגנות.
אני לא אקרובטית. בכלל. עייפתי וכל הגוף שלי כואב מהתנועות החדות ומהנפילות מהקורה ויש לי סימנים כחולים all over אבל לא כאלה שקיבלתי בטוב וכאלה שאף אחד לא מלטף ואני רק רוצה להצליח לנשום אויר-לא-ציני דרך קשית
ולהניח לי קצת
להיות.
שיר ותמונה לא ציניים בכלל, לאיזון ונחמה:
ושוב ירדה עלינו שיירת חסידות,
בדרך מן השלג אל השמש.
ובחולצת שבת הלבינו השדות,
לקראת הסתיו ארצי חמה נושמת.
הנה יורד הסתיו עם השקיעה העצובה,
על דרך העפר ועל עקבות האהבה.
על מרחבי השלף ולובן הכותנה,
על פני האנשים צרובי הקיץ.
(יורם טהרלב)
