קשיח. פציח. שביר. קשיח.

עדיין חשוך לגמרי כשאנחנו יוצאות לדרך,
רעבות כמו זאבות 
למרחבים
לשיפולי הגולן שמתעגלים בירוק לזמן ככ קצר בשנה.

היא אחראית על הפלייליסט, אני על היעד.
אני על ההשכמה, היא על פק"ל קפה שזיוודה לילה קודם אפילו בלי שידעתי.
אני על המור"קים, היא על הסבלנות.

אנחנו שואגות מול החרמון ונוסעות קילומטרים על 20 קמש כי אי אפשר להתיק ממנו את המבט ועוצרות ליד כל פלג מים (היו רק 2500) ומלטפות את גלי החיטה הירוקה שהרוח מניעה תחת ידינו ושואבות לתוכנו מגש כנאפה לוהט וקופאות לנו השיניים בסלפי
והלב שלנו מתרונן

וכשהיא אומרת כבדרך אגב (יש לקרוא בעגה פוסט-מתבגרית מדוברת): 'אמא, אז בעצם אנחנו כזה מגיעות לגולן מצפון, נכון?' אני מחייכת מתחת לשפם של אבא שלי.

תנשמי כלכך, אתה אומר לי
ואני
בוויש של צייתנות
נשמתי מְלוֹא.

#כבריורדתהשבת