רק התחלנו
ואתה יושב על הכורסא שבפינת החדר, מנסה להיות רציני, כשאני מקפצת עליך באושר
כמו עיזה
ואתה מתאפק לא לצחוק והקול שלך חמור סבר
אבל העיניים שלך
שוחקות
אלי.
העיזה שלי מרצדת לך מהעיניים, אני רואה אותה.
וגם את זו שלך
שהיא מאופקת ואסופה ומאולפת, אבל היא שם.
ואני יודעת שאתה פוחד
לפעמים
שהיא תפרוץ את הגדרות
שהקמת
ותאכל את כל העשב וכל הצמחיה
שלך
אז אתה מרשה לה
רק לפעמים, לעיתים רחוקות,
להגיח בזרם מילים מהירות ודחוקות כמו סילון
ואני, הפוך ממך, מזנקת עליך וטורפת אותך חופשי בביסים קטנים וגדולים ואי אפשר לקלף אותי ממך
ובסוף אני שואגתת את מה שאתה בתוכי
אבל את המילים של זה.
את המילים של זה
אני לא מצליחה
לבטא.
ולעזאזל איתך
שממך הן פורצות בשטף הזה בדיוק כשאני בתוך סערת הגוף ואיך לכל הרוחות אני מצליחה
מבעד למאבק הגוף בכאב או בעונג או במילה המעליבה הזו שאתה חוזר ואומר
איך אני מצליחה ללקט את המילים המתפזרות שלך ולשמור אותן בתוכי
שיהיו לי
לשמיכה ויד ותמיסת הרטמן ושקע ופעימות-אתה-יודע-איפה
ללילות רחוקים וגשומים.
למשל עכשיו.
🧡
