אנחנו יושבים במטוס הקטנטן
המדריך ואני.
הוא יושב בפישוק ואני בין רגליו.
מאחורינו ומצדדינו עוד 5 זוגות כאלה, מדריך וצונח חבוק בין רגליו.
בגלל הרעש החזק בתוך המטוס הפצפון, הוא מדבר ישירות לאוזן שלי. מתרגל איתי סימנים (לא מקשיבה), מראה לי דברים בשעון שלו (לא מקשיבה), מסביר לי כמה זמן נהיה בנפילה חופשית וכמה עם המצנח (לא מקשיבה), מראה לי מהחלון את התבור ומפרץ חיפה (לא מקשיבה אבל רואה),
ואז הוא לוחש לי באוזן:
את יודעת, גם אם לא תעשי שום דבר ממה שהסברתי לך ושתירגלנו קודם- עדיין הכל יהיה בסדר.
מקשיבה.
או הו מקשיבה.
כל הגוף שלי שמע את זה. היטב.
אני מקווה שהוא לא רואה איך אני עוצמת עיניים ונותנת למשפט שלו להתפשט בתוכי.
אנחנו מתקרבים ליעד.
הוא שם את כף היד שלו על המצח שלי ומשעין אותו אחורה על החזה שלו, כך נצנח.
אלוהים לא היה יכול להיות יותר מדויק.
עוד משפט נלחש לאוזן שלי: כשנהיה בפתח המטוס, אשאל אותך אם את מוכנה, אבל אני לא באמת אקשיב לתשובה שלך.
האויר בורח לי מבין הצלעות.
גם אם הוא קורא אותי וידע בדיוק מה הוא עושה ומשתעשע בי, זה לא אכפת לי. המאגמה שבתוכי לא רותחת כמו תמיד, היא נוזלית. ככ.
ככל שהשהייה בין זרועותיו מרגישה ככ מוגנת, לא הייתי רוצה להיות הראשונה מבין שנינו שתפגוש את האויר הפתוח. אני נשענת אחורה והוא מקרב את האוזן שלו לפנים שלי, אני שואלת אותו אם יש מצב שנתחלף ואני אהיה מאחוריו. הוא מחייך (אני שומעת) ואומר: אני לא נותן לאף אחד להיות מאחוריי.
אני מתאפקת לא לשאול אותו מה הניק שלו.
תריס המטוס נפתח.
הזוג הראשון נע על הטוסיק לעבר הפתח.
אנחנו הבאים בתור.
צריך להתקדם יחד על הטוסיק ואני לא זזה.
תסמכי עלי, הוא אומר לי, לתוך האוזן, והודף אותי קדימה בגופו, עוד קצת ועוד קצת. משהו בסיטואציה ההזויה הזו גרם לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, לקחת את המפתחות שלי ופשוט, להניח לו אותן ביד. הוא ביקש, ואני פשוט נתתי.
מעתה ולעולם אשתוקק לשחזר את הרגע הזה.
אני ישובה על פתח המטוס, הרגליים שלי מתנדנדות החוצה מגובה 12,000 רגל, ואני לא לגמרי פה. האימה גדולה מדי ואני נדחקת בתוך עצמי לאיזשהו מקום,
עוצמת עיניים
ומרפה.
אני נותנת לו לקחת אותנו החוצה, לשמיים.
אני נשמטת
במובן הכי מטורף של המילה.
חלמתי על זה שנים, ואני מנסה להיות מספיק מפוכחת כשזה קורה כדי להרגיש את זה ממש.
50 שניות נפילה חופשית.
50 שניות שבהן אי אפשר אפילו לצרוח.
הגוף שלי חותך את האויר במהירות אדירה ורועשת
ואז המצנח נפתח
ושקט.
אני מבזבזת דקות יקרות בפריקה, קולית, של האנרגיות שהצטברו בגוף שלי.
לאט לאט השקט מחלחל לתוכי.
אנחנו חגים מעל הים והוא מכוון אותנו מעל ענן קטן ומראה לי את הצל שלנו בתוך עיגול של קשת צבעונית על הענן.
אני רוצה שהוא לא יפסיק לחוג ולא יפסיק לדבר לעולם.
וזהו,
הנה הוא כבר משחיל את הידיים שלי לתוך רתמות המצנח ואומר לי: עכשיו את נוהגת,
ואני
שוב
בשליטה.
כשנגיע למטה, אני אומרת לו, אל תספר לאף אחד שעצמתי עיניים כשקפצנו, טוב? יש לי תדמית לשמור עליה, כן?
את יודעת, הוא אומר, לא היית חייבת לספר לי שעצמת. אני הרי לא ראיתי. אבל סיפרת. וסודך שמור עימי.
אומר, משחיל יד לתוך הרתמה ומסובב אותנו במערבולת אדירה שמחלצת ממני שאגות פחד וצהלות שמחה במינון שווה.
כמעט נשכתי לך את היד, אני אומרת לו כשאנחנו מתייצבים. הוא צוחק ואומר, רק רציתי לתת לך טוויסט בעלילה.
אנחנו נוחתים בגלישה,
הוא סופג את המפגש עם הקרקע
ואני, רק מחזיקה חזק.
על הקרקע, הרתמות כבר למרגלותיי, הוא אוסף אותי לחיבוק חזק.
אני מתמסרת ומתפללת שהוא לא ירגיש עד כמה.
בעורף, מרגישה את עיניי החוקי.
בבטן, אני רוצה שהוא לעולם לא יעזוב אותי.
שניה.
לפני שאני נקרעת מצחוק על עצמי וקורעת אותי לגזרים על הבלותי, תנו לי עוד כמה רגעים לשהות בתוך זה.
רק עוד קצת.
רק עוד קצת להרגיש חסרת משקל, נלקחת ונרתמת ונשמטת ונתפסת,
ואחוזה. היטב.
רק עוד שלוק מזה.
אני תוהה איך היתה החוויה הזו עבורי אם הייתי צונחת, נניח, לפני שנה.
כשעוד בכלל לא הייתי דוברת את השפה הפנימית הזו שלנו, דרי הכלוב.
תוהה אם גם אז הכל היה נצבע בצבעים ככ חזקים של שליטה והויתור המבורך עליה.
ורק כשהתאספנו על הקרקע, חבורת הצונחים, אמרה לי המתבגרת שלי:
וואי, אמא, כמה שאת צרחת ברגע שהוא התחיל להתקדם לפתח של המטוס... כולנו צחקנו ככ.
וכולם סביבה הנהנו בחיוך זחוח ומסתלבט, ומדריך אחר צעק לעברי: הו, את היית a good one !
וזה היה מדהים, כי אני לא זכרתי דבר מזה, ועדיין לא זוכרת.
בראש שלי לא היו שום צרחות בכלל, רק שקט, ותחושות ראשוניות. נקיות.
פחד.
בטחון.
חוסר אונים.
רוך.
תודה לך, י. על חווית צניחה מטורפת. לגמרי דאיתי במרחב, בעיניים כלות, אברותיי קלות.
לגמרי לקחתי את זה למקום
שלא היית מעלה בדעתך.
ותודה לך, אלוהים, על הדיוק.
לעולם לא אפסיק להתגעגע לחוויה הזו.
(כן. אני יודעת. אני יודעת שכך הוא אומר לכולן, תמיד, ושזו הפרקטיקה, וזה בנוהל שלו, סתמו, טוב?)
