אני מספרת לָךְ, בראשית הקשר שלנו, שכשכל הבנות היו משחקות זו בשערה של זו, אני תמיד הייתי אחרונה בשורה. זו שקולעת צמה לזו שלפניה, אבל אף אחד לא קולע לה. כך בחרתי.
לשם ניתבתי את עצמי. תמיד בצד השולט, לא בצד שמצריך להיות חשוף ופגיע. שם זה הרגיש בטוח.
שם, גם לא הייתי צריכה להתמודד עם תחושת ה'אני מכבידה' שלא מאפשרת לי בכלל להיות בתוך הרגע.
כשאת, גברתי, מתמקמת מאחוריי והידיים שלך בשיער שלי, אני מבינה מיד מה את עושה.
את קולעת לי צמה.
את ממקמת אותי ראשונה בשורה.
אני מרגישה את הידיים שלך אוחזות בכזה רוך בשיער שלי, והרוך הזה כמעט מכאיב לי.
בלי מילים את לוחשת לי כל כך הרבה.
האצבעות האלו שלך שנוגעות בי, לוחשות לי מילות נחמה.
ואז את מחבקת אותי מאחור.
אני אומרת לך את הדבר שהכי קשה לי לומר לך, גברתי.
אני מבקשת ממך להזכיר לי שזו את. את ולא היא. אני מספרת לך שביקורת קשה לי. כי היא היתה שם תמיד.
ואת עדיין מאחוריי. מחבקת אותי. הפנים שלי קרובות לשלך מהצד.
אני לא יודעת מה את מרגישה בתוכך כשאני אומרת לך את המילים שלי, אבל את נשארת קרובה ככ, ואני נשענת אחורה, נלחצת עוד יותר בין הזרועות שלך, אל החזה שלך, אל הצוואר שלך.
כל פעם נחרטות בי תחושות אחרות ורגעים אחרים. התחושה הזו של לרצות להתכנס עוד יותר בין הזרועות שלך, גברתי, ולמצוא בך חום ורוך ככ ישירים- זה רשום לי עדיין בגוף. אני עוצמת את העיניים מעת לעת ומדמיינת את עצמי כך, מתעגלת בין זרועותייך, מקרבת את הראש שלי לשלך, אני מרגישה שכלום לא חוצץ בינינו באותם רגעים. שום חומה, גדר או בעיטה שלי.
זה פשוט, ככ ככ קרוב.
את זוכרת שאמרתי לָךְ, אולי במייל הראשון או השני שלי, שהמילים שֶׁלָּךְ מערסלות? ואחכ שהקול שֶׁלָּךְ מערסל?
הרגשתי ברגעים האלו שאת מערסלת אותי בלי לרחם עלי, בלי לפחד ממני, ואז, אפילו שבתו"ל שלי ערסול מסוכן מאוד, אני מתרפה ונותנת לכמיהה לעגל את הגוף שלי להיות בתוך שלך.
אדוני. באותם רגעים אני לא מודעת לזה שבעוד שגברתי מאחוריי מחבקת, אני מוּלְךָ, מדברת בקול ובידיים, ומסרבת לחיבוק שֶׁלְּךָ.
אני רואה את התמונה הזו רק אחרי. והיא מכאיבה לי ואני לא רוצה שתחשוב שזה בגללך. זה בגללי.
באותם רגעים אני רק יודעת שאני מגרשת את הצורך המטורף לצלול אל בין זרועותיך ולטמון את האף שלי בתוכך. מגרשת חזק. מנפנפת בידיים וברגליים וזזה ומנענעת בראש. הסיכון גבוה מדי מדי.
אולי, אם הקול שֶׁלְּךָ לא היה כזה חם, אולי, אם לא היית אומר לי את מה שאתה אומר, אולי, אם לא היית שואל: אני יכול לשאול משהו? והעדינות שֶׁלְּךָ באותם רגעים מוחצת לי את הלב, אולי, אם הידיים שֶׁלְּךָ לא היו ככ חזקות, אולי, אם לא הייתי פוחדת שאם אצלול לא ארצה להגיח חזרה.
אולי אז הייתי יכולה.
כמעט בסוף הערב, כשאני כבר למרגלותיכם, אדוני נעמד מאחוריי ואוסף לי את השיער לקוקו.
הידיים שלך אוספות את השיער שלי בתנועות שמרעידות אותי מבפנים. אני נאבקת בתוכי אם לתת לתחושה הזו לחלחל לתוכי או לא.
אני כבר ככ עייפה מלהאבק בזה.
כשהייתי קטנה, אמא שלי היתה יוצאת עם תלמידי התיכון שלה לטיולים שנתיים. בימים האלו, אבא שלי היה מסרק אותי בבוקר. אני זוכרת את עצמי עומדת ומתפלאת על הידיים החזקות והבוטחות בדכ שלו, איך הן מהססות על השיער שלי. הפער הזה בין האיש החזק והבטוח לבין התנועות המהססות שמנסות לקלוע צמה, היה, כבר אז, מכמיר לב. אבל גם לא כיף. בסוף הייתי הולכת לביהס עם 2 צמות הדוקות הדוקות ונוקשות, כמו של בילבי, אבל כבר ידעתי בתוכי שיש משהו שבו אבא שלי מהסס.
ואני לא רציתי לדעת את זה.
רציתי שהוא ימשיך להיות הכי חזק והכי מצחיק והכי סלע.
הידיים שֶׁלְּךָ , אדוני, אוספות את השיער שלי לקוקו, ברגע ההוא. התנועות הברורות, הבוטחות. הרכות.
הידיים שֶׁלָּךְ, גברתי, קולעות את השיער שלי לצמה. תנועות שיכולות להיות ככ רכות ושקטות ובטוחות,
הידיים שלכם האלו, אוהבות ומלטפות בלי סוף ושומרות וצולפות ומחזירות ומייצבות ומקבלות ונאבקות עלי ומלאות אהבה ביניכם,
לתוכן, ובגללן, אני מגישה את הצוואר שלי. לקולר.
לתוכן, ובגללן, אני רוצה להיות שלכם.
פשוט.
שלכם.
