קשיח. פציח. שביר. קשיח.

ברכבת התחתית בלונדון, בכל עצירה קורא הכרוז האוטומטי בקול חמור ואחראי:  Mind the gap!

הוא מזהיר את נוסעי הרכבת: בפסיעה הזו, כשאתם יורדים מהקרון אל קרקע התחנה, שימו לב, היו מודעים למרווח שבין לבין.
הזהרו שלא תמעדו לתוכו.

הו. כמה שהקריאה הזו נכונה.
לי.

- Mind the gap
המרווח הזה, בין העולמות.
בין זה הפנימי שחי וסוער בתוכי, לבין החיצוני, נו, מה קוראים אותו מציאות.

היי מודעת לו. כי את יודעת, פעם היית, חולמנית שכזו.

היתה את הפעם שהחמצתי, בקטנה, את הרווח הקטן הזה שבין הדמיון שלי למציאות. אני מנהיגה חבורה מובחרת שליקטתי בקפידה (כן, לא באמת היתה להם או לי ברירה) שנלחמה, חודשים או שנים או ימים (זמן ילדים) בילדי הבניין השכן. אנחנו מתכננים מתקפה כוללת, ממלאים את פח האשפה השחור במים, גוררים אותו לגדר החיה המפרידה בין הבניינים ומסתירים אותו מאחוריה. מייצרים פרובוקציה. האויב מגיע. אני מניפה, כך אני חושבת לפחות, את פח האשפה הענק המלא מים. והנה הgap. לא מעריכה נכון את כובדו. כשאני הופכת אותו לעברם, הוא מתהפך עלי. אני מתמלאת מי אשפה ירקרקים-חומימים, לעיניי הצבא שלי כולו ולעיניי האויב.
הו, העולב.

רגע כזה. שבו התמרת הדמיון למציאות לא יושבת בול.

והיתה את הפעם שחשבתי שהעורף הרחב מעיד על חוזק והשקט על עוצמה פנימית, בטחון וסובלנות. והתחתנתי.

והיתה את הפעם, שהתאהבתי ככ, וניהלתי שני חיים, וחשבתי שאני מחזיקה את העולם בשחלותיו, ולא חישבתי נכון. את הפער. ונפלתי ברווח הזה, שבין הדמיון למציאות.
נפילה מהדהדת, צלילה מפוארת ממש.

כשטיפסתי חזרה מתוך הgap, אחרי המון זמן, כבר היתה חומה בלתי עבירה בין הדמיון למציאות. לא עוד mind the gap.
No more gaps at all.
המציאות היא הדבר היחיד שקיים.
דמיון זה לילדות עם קוקיות (גם צמות תופס. נו מור gaps פור יו, בילבי).
ואני, כבר לא הייתי ילדה בכלל.

אחרי לא מעט שנים, שמעתי נקישות מאחורי החומה. בהתחלה חלושות. מתחזקות לאט לאט.
אז דחפתי אצבעות לאוזניים ושרתי בקול רם.
לפני שנה בדיוק, הלמתי לעצמי מאחורי החומה באופן שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו.
נתתי אגרוף שביקע.

ואין, אין דבר שאני פוחדת ממנו יותר מאשר שהרגל שלי תפספס, שוב, את המרווח הזה.

את הgap
שבין העולם הפנימי שלי, לזה החיצוני.

אז עכשיו,
יש את הפעמים שאני עולה אליכם במדרגות, מנסה לנשום לאט, ונעמדת ליד הדלת.
לוקחת רגע.
להביט בו, במרווח. ישר בעיניים.
הוא מוחשי ופיזי לגמרי.
הgap הוא סנטימטר לפני מפתן הדלת שלכם.
וואחד gap.
הנה אני עומדת פה, בעולם החיצון- ועוד רגע, ארים את הרגל, אעבור מעל המפתן, אניח אותה כבר בעבר השני ואפסע אל בין זרועותיכם.
אל העולם שבו אני שקטה, צועקת, סומכת, פוחדת, מאמינה, מובנת, אהובה, קטנה.

אז יש שם מרווח.
הוא חד.
מאוד.
בין המציאות, לבין המציאות שמתקיימת בין זרועותיכם.
ואני נזהרת כשאני מדלגת מעליו.
לא למעוד פנימה, לא למעוד פנימה.
ממיינת כל הזמן, מה שייך לפה ומה שייך לשם.
לא לטעות.

להתאהב למשל, זה הכי מסוכן. זה הכי לא mind the gap.

גם להתנחם, למשל, זה ממש להכניס את קצה הרגל לgap.
ולכי תדעי, אם תספיקי למשוך אותה בזמן.

הסימנים שאתם מותירים בי, למשל, מאתגרים לי את מלאכת המיון, מטשטשים את גבולות הgap:
הנה, אני עומדת עירומה מול המראה בעמידת הצנחן הבוטחת שלי. פישוק, ידיים על המותניים.
אבל הי, שני האגודלים שלי מונחים על שני פסים אדומים, כמעט זהים. אחד על כל מותן.
עמידת צנחן- הרי זו המציאות.
אצבעותיי שחשות בפסים האדומים,  הדי-כאב-הצליפות-  הרי זה כבר מהעולם הפנימי שלי. ממחצב התשוקות הכי אפל שלי.
אז איך ממיינים את זה ?

כשאני מלטפת את הסימנים הדוהים, כשאני מעבירה יד על צווארי, על האין-קולר הנוכח ככ, אני מהתלת במרווח. אני משתעשעת בו.
מקטינה אותו ומרחיבה אותו באצבעות רגליי.

אתם אומרים לי שתשמרו עלי. גם מעצמי. אבל אף אחד לא יכול למנוע ממני ליפול לבולען, סליחה, לgap, כמוני.

כשאני רחוקה מכם, כמו עכשיו, המרווח בין המציאות לדמיון גדל והולך.

אני מנסה לעמוד על קצות אצבעותיי, כדי שהיד שלי תגיע יותר רחוק כשאני מושיטה אותה מהעבר האחד לעבר השני.
אתמול בבוקר השלכתם לעברי חבל. משכתי בו והוא קרב שוב בין שני העולמות.

במקום בו אני נמצאת קר וגשום. אני מספרת לכם שאני בכלל לא אוהבת אפור וגשום. אתם מספרים לי שאתם כן.
כשאתם אומרים לי: את תרגישי אחרת כשתהיי בתוך סערה איתנו,
אני שומעת את הכרוז צורח
               Mind the gap