נגיד
אם הידיים שלך אוחזות בשיער שלי
ולא אני קובעת את המקצב
או
נגיד
אם הידיים שלך אוחזות בשיער שלי
ואתה זה שקובע עד כמה עמוק
תידחק לתוך הפה שלי
או
לגרון
אז
ברגעים האלו
יש בתוכי מין טקס קטן של עליית משמר:
אני יורדת מהמגדל
ואתה עולה.
זו לא אני שמחדירה אותך
לתוכי,
זה אתה
שמבקע את הדרך שלך פנימה.
זה אתה
שלוקח.
אני רוצה לומר לך תיקח
אבל אני לא מסוגלת.
הרי
ממני אף אחד לא לוקח
רק מבקשים
יפה
ומי שלא
אני נושכת
חזק
וממך
ביקשתי-
תיקח.
שהכוח שלי הזה יתנקז
ליכולת לתת לך את מה שאתה מבקש.
שהכוח שלי לא יהיה בלקחת את מה שאני צריכה. אלא בלהיות יכולה לוותר בדיוק על זה.
לוותר.
על הכוח.
אם אני רוצה לכאוב
זה לא כי אני אוהבת כאב
זה כי אני רוצה להיות יכולה לקבל
את הכאב שאתה תתן
בלי לקבוע את העוצמה שלו
או את הקצב
או את טיבו.
אני רוצה לבלום אותי מלבלום אותך.
רוצה שתוביל אותי.
שתעלה. ותוריד.
אותי ועלי.
רק כי אתה יכול.
ופעם אחת, פאקינג פעם אחת, אני לא.
**אז רציתי
