כשאתה אומר לי: מילת הבטחון שלך תהיה ******, גל גדול שוטף אותי (ליטרלי).
התרגשות גדולה. ציפייה.
נצנוץ מעז של אושר. והקלה.
הנה. הגענו. הגעתי. סוף סוף.
אחרי חודשים ארוכים של build-up
ושזירת לבבות,
הנה, אני דקה משם.
דקה מלמסור לך את המפתחות של המקום הכי מאובטח שלי. ועוד שניה זה קורה.
עוד שניה אני מרפה.
שעה וחצי אחכ אתה מסביר לי במשפט אחד, מדוע אינך יכול לשלוט בי.
ואני מבליעה בשקט, בלי שתרגיש, נשימה קטנה ועייפה של עצב.
לא גיבור ולא בן חיל, גם אתה.
באותו רגע רציתי לנפץ את החדר כולו
וגם אותך
אבל במקום זה
חייכתי והמשכתי להיות צינית וחדה ומצחיקה
ואתה יודע,
גם אז עדיין רציתי ככ
שתנשוף עלי בבוז ותגיד לי:
עלי הרפרטואר הזה שלך לא עובד.
שתגיד לי, בקול הזה שלך: לא קונה את זה.
אבל קנית, או הו קנית.
מילאת את ידיך בכל המרצ'נדייז המפגרים שלי.
רכשת אותם ככה, בעיניים עצומות.
ואני, שוב, הפסדתי את עצמי לעצמי בקרב.
אֹהַב אותך תמיד.
(הלוואי שהיה אפשר לחיות למטה, כאילו זה למעלה).
