קשיח. פציח. שביר. קשיח.

אני, בדמיון:
אני גדולהההה (שואגת) וחזקההה
אף אחד לא יכול לי
יורה פגזי מילים, זורה רימוני עשן מסמאי-עיניי-מאמינים,

מנופפת חזק בידיים, משמיעה קולות מפחידים, אף פעם לא הולכת לאיבוד, קוראת תצו"ת לפני השינה,

עמידת פישוק איתנה ללא חת.

ובינתיים, החיים:

עוֹשָׂה טעות. גדולה.
אתה כועס. מאוד.

ובצדק.

אני, במציאות:
דממה.
אין אני.
שום קול לא יוצא ממיתריי הבוטחים בד"כ.
הידיים מליטות את הפנים, שלא תראני.
שלא אראה אני אותי.
הבושה נכנסת לי לעיניים ולפה ולנחיריים.
היא מסמאת. בהתחלה אני עוד ממצמצת מולה, אולי אפילו זה לא. ברגע אחד, אני כבר לא יודעת את הדרך מכאן.
אני נבלעת פנימה.
התנועה היחידה המתאפשרת היא הגפת תריס המאורה.
אני מתחבאת.
לא לזוז.
לא לנשום.
שלא תראני.
שלא אראה אותי. אני.

כמו בסיס שמנטרל חומצה,
כעס חזק מנטרל אותי

כמו סוכר המתמוסס במים
אני, מסיסה בבושה.

והיה הD9 למכונית צעצוע.
שדה משחת, כמו שעוד לא ראית לי.

כמה טוב שבאת אלי.

תודה. 

על זה.