ההאצה הזו.
שלפני ההמראה.
בדכ, אני מתה על הרגעים האלו.
כל ההתרגשות כולה מתכנסת לפקעת בבטן והיא הולכת וגוברת עם מהירות ההאצה, בהתאמה.
אבל
אלו גם הרגעים האחרונים של הבטחון שבלהיות על הקרקע, רגע לפני שנהיה כבר תלויים באויר.
אנחנו מאיצים.
ואני מתרגשת.
ופוחדת.
אני רוצה לנעוץ את הציפורניים שלי בירך שלך כמו שאני עושה כשאני מפחדת, אבל אתה לא לידי.
אני פוחדת מהביחד. שלאחריו שוב לא אוכל לבד.
אתה מטפטף לי אותך במנות קצובות ומדודות
ואני מוצאת את עצמי ממתינה לטיפות האלו עם הלשון בחוץ.
אני לא רגילה למנח הזה
והוא נעים לי. בשיפולי הבטן.
וכשפתאום אתה גואה אלי
אני מתמלאת בבת אחת בכל הרגשות כולם. כולל אלה שאסור.
צונאמי.
הגל מרטיב את שנינו ואנחנו ספוגים זה בזו.
הגל מרעיד את שנינו ואנחנו נאחזים לעוד רגע, איש במאורתו.
מעכלים, משקיטים פחדים, נשמרים.
מושכים עוד קצת על הקרקע.
להיות עוד קצת גולם
לפני שהפרפר מתגשם.
היום, רק רציתי לטבוע בין הזרועות שלך, אבל לא גיליתי. אפילו לא לי.
