אתה בתוכי. יותר ממה שתכננתי.
ובכז
דרך הסדק שפערת בקליפה שלי בורח לי האויר לפעמים ואני מאבדת שיווי משקל ומתנודדת קצת.
בדיפולט שלי אני אתעשת בטיל ואערבב את המלט בידיים חשופות ואסתום את החור מהר ולבד והיטב, מדי, והופ אין ורטיגו. (אתה יודע, אין גובה- אין סחרור).
אבל כאן. רק כאן. אני לא רוצה מלט. ולא לאטום. ולא לבד.
רק כאן. לא להיות גיבורה.
רק כאן, להעז לבקש עזרה.
ממך.
וזה
פאקינג
קשה.
זה לא רק לבלוע את הגאווה
ואת היסדקות ה'אני יכולה לבד'.
זה כי להרשות לעצמי להעזר
זה לצלוח את הסיווג כמעט הכי גבוה שאפשר.
להעזר משמעותו לתת לך להכנס
אפילו עוד יותר עמוק. זה...קצת קודש הקודשים.
אז
אני רוצה לבקש ממך שתזרוק לי גלגל הצלה אבל לא מסוגלת לבקש, עוטפת את זה בכיסויים ופיתולים והצגות ומילים ובעיטות וכל טוב המשק, עד שאתה כותב לי מילה אחת.
תבקשי.
אתה יודע, פעם רק על זה הייתי שורפת את המועדון. והתגובה הראשונית שלי היא אכן מתריסה.
אבל אלו רק שאריות אינסטינקטים קדמונים במוח.
כי הגוף, הוא כבר מרגיש. האצבעות שלי כבר נאחזות ב"תבקשי" שלך. ממששות. זה גלגל הצלה.
אפשר להפסיק לפרפּר.
אפשר להרפות.
ואני מבקשת. אני רוצה להרגיש אותך. בתוכי. עוד. גוף ונפש.
חבל שבזבזת ככ הרבה מילים קודם, אתה אומר לי
הו
אין לך מושג. ככ הרבה מילים. שאף אחד לא היה יכול לעצור את השטף שלהם והוא הטביע את כולם וגם אותי.
ועכשיו אני לוחשת: יַבָּשָׁה
ומניחה את הראש שלי על החול.
אני מרפה.
לא טובה בלבקש, להודות בחולשה, אבל ממך אני רוצה.
שונאת הוראות, אבל את זו ביקשתי.
כשאמרת לי: תבקשי, נעצת אנקול בתוכי, מיקמת אותו, מיקמת אותי, ומשכת אותי אליך.
וזה, בדיוק מה שרציתי לבקש.
תנעץ. ותמלא.
וזה
גם מה שביקשת ממני, אתה.