יש שידת לילה עם מגירה חצי פתוחה ורצפת פרקט של צימר שווה או שטיח אחיד של מלון וכסא עם הבגדים של אתמול וקצה של שיש עם מגבת מטבח קצת מוכתמת ווילון אמבטיה פרחוני ומשחת שיניים (זאת לחניכיים רגישות) ומברשת שיניים קטנה בצורת דינוזאור בתוך כוס פלסטיק ומצעים לא תואמים על מיטה עם בסיס עץ וארון בגדים נטול ידיות ושולחן פינת אוכל עם העיגול של כוס הקפה בפינה הימנית ומדבקה של "אני גיבור" על המראה באמבטיה, במאחורי הקלעים של הסלפי
עדויות נוגעות ללב של החיים שמאחורי בעלי התמונה, מונחות בלי משים (ולפעמים עם) מאחורי סימני ההצלפות וקווי המתאר של הגוף העירום והפיזור המסודר באקראי של האביזרים ומספרות גם בלי רשות סיפורים אנושיים שחומקים ככה בין הצללים ואפלוליות הכלוב הקסומה, או קסם הכלוב האפלולי.
אולי זו רק אני שמבלבלת בין עיקר לטפל ובין רקע לאובייקט, אבל לפעמים אני צריכה קצת לנשום נורמליות וזה מרגיע אותי.
רק פה, דיון על מרככי כביסה והברקות של הילדים ובישולים לשבת ושיח הלומים נעדרי שינה שמלווה אותי עוד ימים רבים אחכ וחוויות ממילואים ומקופת חולים, על מצע סליזי מבעבע ותוסס שכשאתה שם ביס הוא מתפוצץ לך בפה באלף טעמים. ולא של ממולאים.
כשאתה עומד מולי בג'ינס וחולצה אפורה רכה למגע ובלנדסטון העיקר והטפל מתערבבים לי וזה ככ מסוכן ואני לא מצליחה לשמור על ההפרדה הנדרשת ולזכור שמהכלוב באנו ואל הכלוב נשוב ואני נכרכת סביבך כמו ביסלי גריל
ורק רוצה
שתישאר.
