קשיח. פציח. שביר. קשיח.

עם המדבר

גיחות צבעוניות הפתיעו אותי באמצע מרחבים בצהוב-מדבר.
וככל שצבע הווניל-צרפתי (הייתי חייבת) המאובק שולט ומכסה את הכל קדימה ואחורה ולצדדים, כך המרבצים הצבעוניים בלטו יותר.

גם אתה ככה, אתה יודע?

ככל שמילותיך יהיו קצרות והברותיך חותכות ופניך חתומות ועירך רחוקה-
כך פרצי החום שלך מרגשים אותי יותר.

אדייק, לא בגלל נדירותם. הם כבר לא. נדירים.
אלא בגלל הגל הזה, שעולה אז ושוטף אותי

כמו פחית של צבע שנשפכת לתוכי וצובעת את הדפנות. מבפנים. ולפעמים גם את הפרצוף. ומזדחלת מתחת לשרירים הכי מכווצים ולתוך הסדקים ובין הזיזים ואפילו ראיתי לא מזמן כתמי צבע טרי בחדרים האלה עם הדלת פלדלת והכלב התלת ראשי ששומר בכניסה וכשזה מגיע לזה, לשם, אפילו אני
משתתקת.

ואני לא יודעת על מה אני מודה לך יותר
על פרצי הצבע
או
על העדר הקול שלי
בשניות שאחכ

❤