"פעם אחת גם אני רוצה להתבייש קצת", אני אומרת לך מבלי להתבייש
כשהפנים שלך מולי
והנה, לפעמים חלומות מתגשמים ואני מוצאת את עצמי בתוך שבוע משופע גשמי בושה
רק לא כזו שהתכוונתי.
אני מקנאה עם ובלי להתבייש
וטסה במורד, מאוד במורד, עם ובלי להתבייש
ומתקשרת אליך מתחתית שלולית הפאתטיות, גם, עם ובלי בושה
אני לא מרגישה אותה בכלל
כל עוד אני
נאבקת
נלחמת בעוז
בחירוף נפש
כדי לא להרגיש כלום ושום דבר לנוכח שתיקתך
ולפעמים עד שאני לא נוגעת with my two bare hands בלמטה של הלמטה של השכשוכית הזאת
אני לא עוצרת
אפילו שאני כבר מותשת וצרודה
ואני לא יודעת איך להגיד לך
שאני לא יודעת איך. לעצור את זה.
ואני כ"כ רוצה ללחוש לך
בבקשה תגיד לי
די, מותק
ובמקום זה מתמלטות לי רק עוד מילים לא יפות
בכלל
ובלב אני מייחלת שתזכור לי אותי
ושאני בכלל מחליפה עצב בכעס כי איכשהו למדתי שהוא מותיר אותי הרבה פחות פגיעה
כמה שעות אחכ, אתה כותב ובבת אחת אני רוצה להתרפק עליך ולהתחפר בך ולהתחבא בך בכל כוחי
והידיים שלך
שפתוחות אלי
ומזמינות אותי פנימה
הן חמות עכשיו
אליי
ומה שהיה כ"כ קשה קודם
הוא עכשיו כ"כ קל
וטבעי
ובקול קטן, מאוד קטן, אני מבקשת שתזוז קצת ותעשה לי מקום לידך הלילה.
תעשי לי מקום בתוכך, בִּפְנִים
אתה אומר
וכשאני שואלת איך
אתה עונה: פשוט מאוד, כפיות אבל בִּפְנִים
וככה, מכתתים מזלגותינו לכפיות, אנחנו מסיימים את מעגל האש הזה בדיוק עם הטיפות הראשונות של הסערה
ובתוך הגשם הבלתי פוסק והרוחות ששורקות אפשר לדמיין שאלו הזרועות שלך שבתוכן אני מפיגה את רעד הרעם האדיר הזה שהתגלגל פה עכשיו
ואפשר להעמיד פנים שזה המרק שלך שאני אוכלת
ושאפשר, פשוט, לאהוב אותך בשקט.