על הסנטר שלי עדיין עקבות התלמים שחרשו בנחישות הזיפים שלך
כעדות לזה שפעם פעם, לפני חמישה ימים, לא חצץ ביננו דבר.
נפגשנו רחוק מהמגרש הביתי שלי ואני מניחה שגם לזה היתה השפעה על עוצמת הדברים.
לא הנוף שלי, לא סביבת המחיה שלי, לא שליטה שלי, אפשר להרפות
ולהתמסר
משהו קרה שם, תחת השמיים הכחולים וענני הסערה שבאו ממערב
משהו נפתח שם, למרגלות ההר
ומשהו נמתח שם כשטיפסנו עליו
ומשהו התהדק שם באותו היום
כמו היו המילים שלך חוט שיוצא מהאריג שלך ועובר דרכי ואז נשזר בך שוב
וככה
עד שאמרת: תהיי גיבורה, בואי אחריי
ונתת בחוט משיכה חזקה
ונסעתי אחריך, שולקת בעיניים קרועות פיסות יום יום שלך
מרחיבה את המקום שלך בתוכי
זה שכבר נפתח אליך קודם בדרך שלא ידעתי כמוה
ומאפשרת לך לקחת אותי
עוד טיפה.
בימים שאחכ יש בי שקט מהמם (טוב, למעט הפוסטים ששיהקתי בקצב, משתעלת כל פעם עוד מהחוויה)
ואני קצת מתנודדת,
כך שכשהחיים מתנגשים בי בעוצמה אני בכלל תלויה איפשהו בין שמיים וארץ,
צונחת לי בנועם למטרות שלום, חסרת אונים לחלוטין לנוכח הצרור שמכה בי בבטן. החשופה.
אני מאבדת גובה, בוטשת בידיי וברגליי באויר, מה שמסבך סביבי את המיתרים של המצנח ומטיח אותי בקרקע
המציאות.
אף אחד לא אשם במה שקרה, זו רק המציאות שלא נתנה לנו יותר מיומיים
שקט
וסערה עלינו בגשם זלעפות וברעמים וברקים מהעננים ההם, שהיו שם,
במערב.
נרטבתי עד שד עצמותיי. מודה.
לא לקחתי על עצמי שום בטלדרס** באותו יום, והייתי כה-לא-מוגנת
מפני החבטה הזו
בקרקע המציאות
ואתה
עמדת שם בגשם, בכובע-צמר ספוג מים
ולא עזבת לי את היד.
וככה, בגשם זלעפות, בקור תנים מייללים ותחת הרעמים שגוללתי מעלינו כשאני נוהמת מכאב,
משכת
עוד משיכה
והידקת.
קרוב וחזק.
**ככה היה רועם סבא שלי: שדונתל'ה, תקחי בטלדרס!
