צומת ציחור.
מאז שאני ילדה, בוקר של טיול תמיד יראה לי
מאיר וספוּג אפשרויות לכל הדברים שעוד יקרו
עד
שבא הרגע הזה שבו השמש חוצה את רום השמים וזהו, היום הוכרע.
ברגע הזה, כאילו מחציתו של היום כבר ויתרה
וכל מה שיקרה מעתה הוא רק 'הכנה לחושך'.
והפעם, ביתר שאת.
פונים שמאלה ומותירים מאחורינו מחצית יום ומראות וחוויות ושקט
ואור שמש.
נחל פארן.
בדרך הלוך הזהיבה אלינו הערבה פנים והמרחבים שלה היו נדיבים ומזמינים
כעת, בדרך חזור, לשמיים צבע אפור-כחול עמוק ורציני, ההרים נראים אפלוליים משהו
ואותם מרחבים בדיוק משרים עלי עכשיו מועקה לא ברורה.
פתאום היא נראית לי מאוד גדולה לעומתי, הערבה הזאתי, ולא בקטע טוב.
נחל ברק.
העננים שהתאפקו עד עכשיו (ראו עליהם. בחיי. את כובד משאם) ונצרו אש,
ממטירים עלינו טיפות קשוחות כאלה, מדבריות,
שרק מוסיפות לתחושת סוף העולם הזו.
אני לא יודעת מה מגיב מתוכי עכשיו, אולי איזה תת-מודע קולקטיבי מזרח-אירופאי קדום ולמוד חשיכה יורדת, אבל הוא מגיב חזק
ואני מתכווצת בכיסא וקר לי אפילו שהאוטו מחומם,
ובא לי לזנק בחזרה אל המרחבים השמשיים שהותרנו מאחורינו ואל ההרים שלא טיפסתי עליהם והערוצים המתחתרים שלא ירדתי בסולמותיהם וכל קירות הסלע שלא ליטפתי.
בעומק המכתש
כבר יורד גשם. ממש.
ומה שמקודם היה נראה כמו גרסה כהה ועגמומית של 'קפה בגדד' נראה לי כעת כמישורים אפוקליפטיים לא ידידותיים בעליל והבטן שלי כבר רוצה להרגיש את הבטחון המוכר והמואר של כביש 6
אולי כי יש בי אז לבד שאף ביחד לא מצליח להביס.
