התגלית הגדולה והמרשימה ביותר שבאה עם הניתוח הקיסרי היתה ההבנה (הכואבת) שכל שריר בגוף וכל פעולה קשורים, איכשהו, לשרירי הבטן.
כולל פיהוק, גיחוך או מיצמוץ.
ואז... אתה.
לוקח לי זמן להבין
איך
כל דבר שקורה איתך
בסוף מושך לי באיזה חוט של צורך
איך כל תנועה מגושמת או אבודה שלנו במרחב הסיזיפי הזה של קשר מאותגר-מרחק ומאותגר-חיים, מותחת בסוף עוד קוּר של געגוע
איך מכל בליץ אנחנו בסוף מגיחים, יורקים שאריות מסמרים ופסולת בניין ובעיניים סומות מאבק מגששים וכובשים (עוד) נתיב לא מסומן לקירבה
ואיך גם הסערות, כשהן מתעייפות, עוגנות בסוף בנמל הבית
ואיך כל מערכה כזו, לוהבת וכואבת ככל שתהיה, מתנקזת בסוף לגעגוע
ולצורך שאין לו בכלל מילים
ויא אללה כמה מלל יש בסערה
וכמה שקט בא אחריה
וככ אני מצטערת שאת הדפנות הקשיחות שלי אתה פוגש במלוא עוצמתן
ואת הרך שלי שבא תמיד אחכ,
אתה פוגש ככ מעט.
** אני יודעת שזה נראה כמו מעשה לא נבון במיוחד, לדחוף את היד שלך לתוך מה שהיה לפני רגע לבה רותחת,
אבל נראה לי שאתה כבר יודע
איך למגעך היא הופכת
למיץ פטל.
