סשנים קודמים: ראשון, שני, רביעי, חמישי.
קדם-דבר לעוקבים: עברו בערך ארבעה חודשים מאז הפוסט האחרון. אף פעם לא חשתי צורך עז להיות חלק מתרבות הרשתות החברתיות ולכן כאשר הלימודים במכללה נעשו צפופים יותר זנחתי את הכתיבה, אבל לא את מפעל הסשנים המפואר עם ליידי ואפילו עם אחרים. אני ממשיך מהנקודה בה עצרתי את סיפור חיי. אולי גם אשלים את כל הפערים מתישהו.
▲▼▲▼▲▼▲▼▲▼▲▼▲▼▲▼
שיעורי הבית שקיבלתי היו להרים תצוגת אופנה. אחד הפטישים שלי הוא לבוש לייטקס מבריק, והוא התקיים הרבה לפני האחרים ממש בגיל העשרה. זכורה לי תמונה, ככל הנראה מזויפת, של נטלי פורטמן בבגד גוף גומי צבוע כחול חשמלי. לא נחשף ממנה טפח, ומצד שני ראו הכול. כשאני אומר זכורה אני מתכוון חרוטה בזיכרון במעמד של מיתוס. לא ראיתי אותה שנית מאז, אבל היא לחלוטין השפיעה עליי.
אם כן, תצוגת האופנה נועדה לחשוף את ליידי למלתחתי הנוצצת כדי שתדע יותר טוב כיצד להשתמש בבגדים האלה להבא. כמה ימים עברו והתפנה לי חלון זמן לביצוע. התחלתי בגרבי לייטקס שחורות עבות שמגיעות לגובה השוק עם מקום לכל אצבע, וצילמתי את ההבדל בין אחת במצבה הטבעי לבין אחת מבריקה מחומר סיכה. נוספו אליהן גרביוני לייטקס ורודים-בזוקה שכיסו את שאר חלקי הרגליים. בכף הרגל הן מתלבשות ברצועה, ויש חורים בשביל האצבעות והעקב, בדומה לרקדניות בלט. סט התמונות מכיל אותי על הברכיים, מבט-על, ופרופיל בו אני מסכל רגליים ומצביע איתן למטה.
בשביל למנוע מהן ליפול אני מושך למעלה זוג תחתוני גומי צמודים שבאופן מביך כולאים אוויר שמשתחרר מדי פעם כמעין נפיחה. מי שלבש חליפת אב"כ צהלית ומכיר את התהליך יודע שכל שכבה באה בעצם לכסות על זו הקודמת, וממש כך אני מכניס את הגרביונים לתוך התחתונים. יש להם ריצ'רץ' מקדימה בשביל גישה נוחה לחבילה, מאחורה סגור. הפסקה קצרה עם כל הגומי כי מכאן הדברים נעשו יקרים.. בשביל בית החזה טי-שירט שחור מעור-מדומה זול, ושרוולים עם קולר עולים בנפרד על הידיים והצוואר.
בשביל כפות הידיים כן יש לי זוג כפפות לייטקס שחורות. עכשיו כבר די חם, כאשר חוץ מהראש כל הגוף מכוסה בלפחות שכבה אחת של ביגוד. אני לוקח לגימת מים ומתחיל ללבוש סרבל PVC שחור. הוא מכסה את כל מה שכבר כיסיתי פעם אחת, מלבד כפות הרגליים והידיים. הריצ'רץ' שלו כן מכיע מהצוואר עד למאחורי הטוסיק, ממש יוניסקס. חם, ממש חם. ולמרות שאלו כל הבגדים שאני יכול ללבוש על הגוף, אני מרגיש לא שלם עם גלריית התמונות. היא משעממת מבחינת צבע. הכול שחור עכשיו חוץ מרצועת הגרביונים בתחתית הרגל.
הפיתרון שלי לנושא היווה אקסטרה קרדיט מרשים. משכתי למעלה את רגלי הסרבל, הורדתי את הגרביונים למטה, והפכתי את הסדר שלהן כך שהגריונים היו כעת מעל הסרבל. כמעט מושלם, אבל עדיין לא צבעוני מספיק. רק הראש שלי נותר לא מכוסה, והרי יש לי מסכת ניוון-חושים ורודה. בלי גישה לעיניים או להפעלה הקולית של המצלמה היה קצת קשה לתפוס את כל המראה בעדשה אבל אחרי מספר נסיונות היתה לי תמונה טובה בידיים.
לפני שהורדתי את הכול מהגוף לקחתי עוד תמונה אחת אחרונה. נותר לי להזדעזע מכמות הזיעה והג'יפה שיצר הטלק בתוך הבגדים אחרי שעה אחת. התעשתות זריזה והכול ירד לחלוטין לרצפת החדר. ערום ומרוצה דיווחתי לליידי על השלל- 24 תמונות סה"כ אחרי סינון של הטובות יותר. שאלתי אותה אם תרצה לצפות איתי ביחד או שפשוט אעלה הכול והיא תרפרף בזמנה החופשי, והיא ענתה שאפשרות ב' יותר ריאלית כי היא צריכה לצאת לנהיגה. חבל, יש לי הרגשה שא' היתה עדיפה. אבל מי אני שאבכה. אחת אחת הן עלו, עם הסברים קצרים על הניואנסים של כל אחת, עד שהגיע הזמן להעלות את התמונה האחרונה המדוברת. נכון שלא היו בה בגדים חדשים להוסיף, אבל החלטתי שהגיע הזמן, ונתתי לליידי לראות את פני האמיתיות.
כשליידי חזרה הביתה הייתי באמצע הנקיונות, והיא שטפה אותי בשאלות גם על הפטיש וגם על התחזוקה של הכול. המטלה הזו נשאה פירות ודיבידנדים לעוד סשנים בעתיד, והאוטונומיה המוחלטת שקיבלתי בביצועה היה אות של הערכה שלא זלזלתי בחשיבותו. היה שמח.