לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

נעורי הגבעות

בלוג ראשון אי פעם. בתכנית האמנותית:
◄ מחוות למקומות והאנשים שבזכותם BDSM כל כך יפה.
◄ חוויות אישיות מפורטות במידת האפשר.
◄ אינטרקציה עם הגולשים! תגובות יתקבלו בברכה תמיד.

לעוד תוכן ומידע כללי עלי בקרו בפרופיל, בפורום, ובגלריות.
לפני חודשיים. 19 ביולי 2021, 19:46

את השיר "ג'ון בריון" תרגם אהוד מנור וביצע דורי בן זאב עבור תכנית הבידור "עמק הנהר האדום" שצולמה באילת אי שם בתחילת שנות השמונים, הרבה לפני שנולדתי. שיר מהמם, ביצוע מרגש ותרגום מבריק שרק בדבר אחד חוטא למילים המקוריות של ג'ימי דין, והוא בבית:

מישהו סיפר שהוא בא מניו אורלינס,

ובגלל אישה הוא אגרוף אחד הכניס.

אגרוף ימני כזה, ישר בפנים.

ששלח בחור מסכן למנוחת עולמים. בריון.

תבינו, ג'ון מסיים את השיר ואת חייו בתחתית מכרה הפחם לאחר שהציל את חבריו הכורים מקריסתו המיידית. על אף שהעיר כולה היתה מנוכרת לענק השקט הם הכירו בכוחו. איש עם גוף חזק ואישיות חזקה לא פחות לא ישלח אגרוף קטלני בגלל סתם אישה. או כל אישה. לא. עבורו היה מדובר בלא פחות ממלכה.

מסתבר שג'ימי דין המשיך לזמר על עלילותיו של הבריון בשני שירים נוספים שלא ראו אור בעברית, The Cajun Queen, עליו עוסק הפרסום הזה, ו- Little Bitty Big John. הדמות הצדדית כביכול של המלכה הקייג'ונית תופסת מקום של כבוד בשיר השני בסדרה. כששמעתי אותו בפעם הראשונה הייתי חייב להריץ אותו שוב ושוב. כמו לגלות אוצר בתחתית מכרה בעצמי, ג'ון הבריון זכה פתאום לתחייה מחודשת אחרי 20 שנה ולסוף טוב, והכול אודות למלכה הקייג'ונית איתה קשר את גורלו. חוץ מהשמחה שבגילוי, אני גם שמח לקרוא בין השורות ולהוסיף את המשמעויות של השימוש במונח "מלכה" למי שאני היום. השיר מכה אחרת, ומי כמונו חובבי השליטה יודעים כמה חשובות לנו השולטות שבחיינו, וכמה אנחנו חשובים עבורן.

 

אהוד מנור אני לא, אבל רציתי לנסות את כוחי בתרגום קליל של השיר, שייהנו ממנו כולם:

ממחוזות ניו אורלינס הרוח נשאתה.

היא הכריזה שעבור ג'ון הגדול היא המלכה.

לא באתי להתווכח ולא לבזבז זמן,

באתי לאסוף את הגבר שלי מהמכרה המחורבן.

כי הוא מניע אותי.

 

בנקודה שבה אתם מוותרים שם המלכה מתחילה,

כי יש לי בלב אהבה חזקה.

רק תראו לי היכן נפערה תחתיכם האדמה,

וספרו לעולם כולו שג'ון הגדול נמצא.

ושהוא חי.

 

עד תחתית המכרה וללא כל תאורה,

המלכה חיפשה את ג'ון בין מאורה למאורה.

היא מצאה אותו שוכב עמוק בתהומות,

וטמנה נשיקה אדומה בוערת על שפתיים כחולות קרות.

והוא החל לנשום. (אההה!)

 

היא חיכתה דקה ונשקה לו שנית על הפנים,

והוא הרגיש בעורקיו עוצמה של מאה גברים.

כך כמו חפרפרת הוא חפר למעלה וטיפס,

ואמר לה, בואי מלכתי ונעזוב את הבור המבאס.

הם התחילו ללכת.

 

את הזוג קיבלו שאגות הקהל הקורא,

כשלאוויר הלילה הם יצאו מהמכרה.

ידו של ג'ון עלתה לאוויר והשתיקה את כל הצופים מהצד.

והמלכה אמרה "הרי אמרתי לכם שאשיג לי את הגבר שלי המיוחד,

כי הוא מניע אותי."

 

היום תוכלו למצוא אותם, חזרה בניו אורלינס.

ג'ון הבריון ומלכתו הקייג'ונית.

הם מעט מקומטים ממעברו של הזמן,

אך אהבתם חזקה כמו אותו לילה ממזמן.

מאה-ועשרה נכדים.

 

מוסר ההשכל, אני אומר ללא בושה:

אל תמעיטו לעולם בכוחה של אישה.

▲▼▲▼▲

כמה נכון

לפני חודשיים. 14 ביולי 2021, 9:59

הזמנתי כרטיס!! את מי עוד נפגוש שם? כל כרטיס עוזר:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=1171136&blog_id=106317

 

אני זוכר שלפני שנים קראתי על פסטיבלים בארה"ב, כאלה של סופ"ש שלם אליהם מתכנסים אנשים מרחבי המדינות לתוך מתחם מיוער ומבודד, וכאילו נכנסו לתוך עולם מקביל בו האיד של כולם חוגג והאישיות הבדס"מית החבויה של כולם נגלית במלוא תפארתה. החל מהמסיבות, המינגלינג, קוד הלבוש, סידורי השינה.. הכול עבד כמו שעון, או כמו פלוגה מאומנת היטב בתקופת חומה-ומגדל. מאחז של מיניות חופשית שהוקם ברגע. איך רציתי להיות חלק מזה.

ועכשיו התארגנו להן אור ו -Lady Z ומרימות לקהילה פסטיבל משלנו. היה לי ברור שאני מגיע. יום שלם של אירועים והזדמנות להתערבב ליד הבריכה בחום הממיס של אוגוסט כמו שאני אוהב. הזדמנויות ללמוד פרקטיקות חדשות ולשמוע תפיסות עולם מקבילות בהרצאות ובסדנאות. לטרוף בשר ולצאת שיכורים מעייפות לתוך הלילה. מבחינתי לפחות זה הולך להיות האירוע המכונן של הקיץ. זה הקול הקורא הצנוע שלי, השופר הקטן שאולי יקפיץ עוד כרטיס מהקופות לכיס. באמת שכל אחד עוזר. כרגע קיום האירוע תלוי בכמות הכרטיסים שיימכרו. זה לא הרודיאו הראשון של אור בארגון אירועים, ויש לי היכרות מוקדמת גם עם Lady Z. אם הדקות הקצרות שהפוסט הזה יופיעו בעמוד הראשי ייתרמו משהו, אהיה מאושר. מגיע לנו פסטיבל כזה פעם ראשונה בחיים, ומגיע להן שכל ההכנות יבשילו פרי.

נדבר וניזכר על זה עוד שנים קדימה.

 🏖 אז יאללה, את מי עוד נפגוש שם?

לפני 4 חודשים. 5 במאי 2021, 15:11

כשאתם חושבים על מנה קלאסית, מתאימה למשתה, כזו שיגישו לכם בטירה בצרפת, קלה להכנה להובלה ולחלוקה, לא יקרה מדי, ועוד טבעונית(!), כמה אופציות כבר יש? עמוק בנבכי הזיכרון היה קבור לו המתכון הזה. במהלך שיטוט בסופר הם קרצו לי, האגסים. הזכירו לי ריחות של יין אסור מילדות ובישול בסוכר. איך בכל זאת עזרתי לנקות את הגרעינים ולקלוף את הפירות. לכל היותר להביט, ולא לטעום. "זה לא בשביל הילדים!" ההורים היו אומרים.

כמה אירוני. הוזמנתי למשתה בתפקיד משרת. חבריי לסטטוס כולם דואגים להביא את הכיבוד, ועל כולנו נאסר לאכול ממנו במהלך הערב.. "אוכל זה לא בשביל הנשלטים!" משתה בדס"מי כהלכה. נראה לי שזה ייקלע בול. אגס רך וחושני, נוטף שיכר, פתוח מלמטה ומטפטף, מוכן לחדירת המזלג על בשרו, מזיע סירופ ומפיץ ריח תבלינים... גרררר. מרייר רק מהמחשבה, ואם זו לא תמצית הפוד-פורן אז אנ'לא יודע מה. אני לא אכעס אם האחרים יביאו במבה, גם ההנהלה לא. לפעמים לחשוב על תפריט יותר מסובך מלבחור מה ללבוש לערב שכזה, בטח ובטח כשקוד הלבוש הוא עירום מוחלט. מצפה לבאות. ושיהיה לחיים.

 🍷 אילוסטרציה למעלה, פוד פורן למטה 🍐

😋 יצא טעים, אבל מה אומרים על הפרזנטציה? 👅

לפני 4 חודשים. 5 במאי 2021, 11:33

לפני שנתחיל, הכותרת היא קליקבייט. לא אירוע חדשותי.

לפני שנגיע להווה, נתחיל ביום הזיכרון. קשה להסביר את זה, דווקא בשנה שבה היה הכי קל להישאר בבית, התעורר אצלי הצורך לצאת ולטייל יותר ויותר. כבר העליתי מספר פרסומים על טיולי יום שונים וההיעלמות האחרונה שלי מהבלוג היא תוצאה של אחד הטיולים האלה. יום הזיכרון היה יום שמשי מקסים. במפשחתי אין אף חלל או נפגע פעולות איבה, אז בחרתי להעביר את הבוקר בטבע. זה אחד השיעורים החשובים שלמדתי עוד בתקופת הצבא. הסיכה שמקבלים כאות לשירות מבצעי היא לא בשביל הלוחם שחזר מהקרב, אלא בשביל לזכור את אלו שלא. ההליכה בשבילים שפרצו עבורינו היא עוד דרך להודות, ועדיפה בהרבה במקום להישאר בבית לעוד יום עצל.

הטיול הפעם היה ביער חדרה, ובדיונות מדרום אליו המובילות ל'בריכת-יער'. בפנטזיה שלי רציתי ללכת עמוק בעובי החורש הגבוה, להיבלע בין העצים עד שאני אמצא את הדרך החוצה. להגיע לבריכה עצומה של מים שקטים המשקפת את השמיים הכחולים והשמש הצהובה צהובה של אותו בוקר. הכנתי תיק עם צידה לדרך, נעלתי נעליים כבדות, ויצאתי לנקודת ההתחלה- תחנת הרכבת של חדרה, בקצה היער. החורשה הצפונית היתה ריקה יחסית. שולחן פיקניק אחד ניגן מוזיקה ברמקולים, כנראה אירוע משפחתי. ציפורי מים שהגיעו מבעד למסילת הרכבת קיפצו על הדשא בחיפוש אחר ארוחה קלה וברחו מיד כשהראיתי כוונה לחצות את דרכן. מהר מאוד העצים נעשו צפופים יותר והאדמה אדמת יער גבוהה. פנטזיה לחוד ומציאות לחוד, נשארתי על השביל הצר בקצה החורשה, ומזל שכך. חוץ מגילויים של פינות חמד ופינות זבל (לפעמים יש חפיפה בין השתיים, פינות זבל חמודות), כל מרכז היער הוצף והפך להיות ביצה אחת גדולה, בלתי עבירה. מדי פעם כשהייתי נוסע ברכבת הייתי רואה את השלוליות. אי אפשר לדמיין מה הולך בפנים ביער היכן שהשמש לא מכה בשיא עוצמתה. בשדה הצמוד לעומת זאת, היא מכה ועוד איך. ריחות נפלאים של קציר, לחות, ואבק התערבבו לאורך הקילומטרים.

בסוף היער השביל המסודר מתחלף בדיונות חול רך. המישור התחלף בפני שטח מתגלגלים. הצמחייה הצפופה התחלפה בפזורות של שתילה חדשה, שיחים נמוכים, ומספר עצים עקשנים. עדויות למטיילים נוספים על שתיים ועל ארבע ניקדו את החולות. חלקם הרפתקנים, הורידו נעליים והלכו יחפים על השביל. חשבתי שזה רעיון מקסים. כשתכננתי את המסלול חשבתי שזה יהיה החלק הכי משעמם בו, והתבדיתי. מצאתי גלעדים שהוקדשו לזכר אנשים שנפטרו, פינות שהוקמו לרווחת המטיילים ביוזמה פרטית (באופן אישי חושב ש'גבעת האלונים של גבעות' מצלצל יותר נחמד), ואפילו אוטו שרוף שננטש באמצע השביל. אם מישהו קונה, מוזמן לפנות אליי בפרטי. תמונה למטה :)

מה שחשבתי שתהיה הבריכה בסוף הדיונות לצערי הרב, לא סיפקה את הסחורה. הגעתי לחורשה קטנה נוספת וזיהיתי שילוט ירוק עמוק בתוך הסבך. בתקופה ההיא של השנה הכול התכסה בצמחייה גבוהה וקוצנית ולא היה ניתן לראות מים בכלל. לא התייעצתי עם מפה בזמנו, וכנראה שפספסתי את המים בכמה מאות מטרים. בחורשה, חוץ מכמה כיסאות נטושים מפיקניק ישן ונדנדה שהכינו מצמיג משאית שנתלה מאחד העצים לא היה הרבה מה לראות בסוף השביל. ישבתי להפסקה קצרה של אזירת כוחות, גלשתי קצת בכלוב, והלחטתי שיהיה ממש נחמד להוריד את הנעליים ולעשות את החולות חזרה יחף, בדיוק כמו שראיתי שאחרים עשו. אז זה לא נגמר בטוב.. יש לי רגליים של נסיכה. החול עצמו הרגיש רך כשנגעתי בו בכף היד וגם לא חם מדיי, אבל בערך באמצע הדיונות הרגשתי איך קרעתי את העור ברגל אחת ואיך ניפחתי את השנייה. החספוס המתמיד של החול עשה את שלו והותיר אותי פצוע באמצע השביל. את כל המים שהיו לי שפכתי על הרגליים כדי לנקות את האזור, נעלתי נעליים חזרה, ודידיתי את כל הדרך חזרה אל האוטו. לקח שבוע של החלמה איטית שהוציא גם את החשק מלכתוב, שלא לדבר על לעמוד על הרגליים. אין עבודה ואין בילויים. היעלמות. נו שויין, למדתי את הלקח. גם אם בדרך הקשה.

ועכשיו? עכשיו חזרתי לטייל. בנעליים כבדות בלעדית. בשבועיים האחרונים צברתי קרוב ל-40 ק"מ על שבילים שחוצים את השדות המקיפים את כרכור ונוגעים בכפר פינס, כפר קרע, וגבעת עדה. כל פעם קצת לפני השקיעה תראו אותי צועד אך תוך החושך עם עצמי. מבריח תנים וחולף בין גחליליות. מוצא עוד מאגרי מים, ועוד גלעדים. בטיול האחרון היו שניים, למען האמת. אחד תיעד את הרצח של שלושה נערים מגבעת עדה לפני קום המדינה, והשני את הרצח של אם ושני בניה מקיבוץ סמוך בשנות האלפיים. סגירת מעגל יפה לפוסט שהתחיל ביום הזיכרון. למרות הכול אין בי פחד לצאת לבד לשדות או למקומות רחוקים. יצר ההרפתקנות עזר לבנות את הארץ והוא זה שעוזר לי לבנות מחדש את עצמי. חזרתי ללכת, זה מרגיש טוב. חזרתי לכתוב, וזה כבר מרגיש נפלא.

לפני 5 חודשים. 10 באפר׳ 2021, 17:31

אני רוצה להגיע לאיזו מסיבה בחזה חשוף ומגולח, ולא לעשות יותר מדי. לתפוס פינה אחת במועדון או ליד הבר ולפרוס על ידי מספר טושים צבעוניים בלתי מחיקים. מצחיק שבחלקים מסויימים בארץ קוראים לטושים האלה לורדים, ואני בונה על כך שהם יהיו האדונים שלי לערב. אחר כך אעמיד שלט קטן על הבר, או שאתלה אותו מהצוואר, ואכתוב עליו בפשטות: "קללו". את הקורונה, התסכולים, האקסים, מה שבא בא. יש משהו תרפוטי כשממש כותבים דברי נאצה על הדף, והייתי רוצה להציע את הגוף שלי כקנבס פתוח לכל מי שתבוא. צריך רק אחת שתתחיל עם קצת מזל, ואז קצת מומנטום שימשוך עוד גידופים. לאט אבל בטוח, כל ס"מ יתמלא בעוד מילים רעות, רעל נוטף, וציורים משפילים. על כולם אגיד תודה. את המשקפיים אשאיר באוטו, כל מה שנכתב יהיה שלהן ושלהן בלבד. כשייגמר המקום, יעברו לידיים לצוואר ולפנים. המכנסיים יירדו וכך ימשיכו להיכתב דברים מתחת לחגורה.. מתחת לחגורה. באיזה שהוא שלב השלט לא יהיה שם יותר. בין אם נפל, נלקח, נמחק... זה לא ישנה. גם מי שלא ראתה אותו כבר תבין לבד שיש מולה משחק חברה חי ומהלך, אטרקציה שארגנו למסיבה. בסוף הערב אצא הביתה, אמנם לבוש, אבל עירום בתודעה. בלי שקראתי דבר ממה שנכתב על גופי המסומן, עד שאגיע למקלחת ואוכל לגלות בפעם הראשונה והיחידה מה נאמר עליי.

[הערת צד- איזה פלא שבמהלך הכתיבה של הפסקה הנ"ל התנגן ברדיו "ואיך שלא". מילים מילים, ואת משמעותן. ממש כך.]

אני רוצה להעביר ככה מסיבה כי כיתוב גוף זה סקסי בעיניי, כי החפצה וביטול האנושיות זה סקסי עוד יותר, וכי מותר לי לחלום. מותר לי לחלום שאני מגלה שמה שנכתב לא רק נכתב על הגוף שלי באופן מילולי, אלא ממש נכתב והופנה עליי ואליי. בלי יכולת לראות את הכותבות, זה יהיה רגע של חשבון נפש ורפלקציה. על החטאים מולן, על הציפיות שנשברו, על הסודות שנשמרו ויכלו להיפרק באנונימיות, ועל הצלקות שהשארתי. וכמו שהן כתבו את כל אשר ליבן, אוכל לקרצף ולנקות ממני את הקללות. למחוק את הרע לפתוח דף חדש ונקי. ואולי מכל הדברים שנכתבו, להשאיר כמה מילים חרוטות ולתת להן להיעלם או להיספג בגוף מעצמן. לא כל כאב ניתן להעביר במקלחת אחת ובכזו קלות.

אחר כך אנחנו נפגשים באיזה מקום ואת נוגעת באותו מקום שבו השארת את ההודעה שלך. כאילו נכתבה בדיו סתרים, לבן על גבי לבן. אני נזכר בה ומבין מיד שהיית שם. שלא אמרת לי אז מילה ושבכל זאת הודיתי לך שהתקרבת לתמהוני העיוור ההוא עם הטושים. המגע שלך לא כועס כמו שהתוכן של ההודעה ההיא רימזה. להפך, הוא רגוע ונעים. אנחנו נועלים מבטים לפני שאת נוגעת שם שוב, פונה להסתכל על הבחור הנוסף שנמצא איתנו, ודוחפת אותי בעדינות.

אהה, התאפקת הרבה זמן שאקרא את מה שכתבת.

"לך תמצוץ זין".

כן, קיבלתי את המסר. חזק וברור.

מעניין כמה עוד הודעות מאותו ערב הן שלך.

לפני 5 חודשים. 1 באפר׳ 2021, 10:00

נעבור על כל סנטימטר בגוף שלך עם נוצה, נר דולק, וכף עץ.

לא בשביל בדיקת חמץ. לא לא, מזה לא תצאי נקייה.

 

תם ונשלם הקונדס, חזרתי להיות דלעת שיש לה (נשלט) בסוגריים ליד השם. פסח ואחד באפריל, שילוב משמיים. ושמחתם בחגיכם!

לפני 5 חודשים. 30 במרץ 2021, 19:35

קודם כל, איפה השיר הזה היה כשכתבתי מזמן פוסט על מנגואים?? לא כל יום יוצא לי לערוך פוסט בן שנתיים ולשפר אותו משמעותית. עכשיו אני בטוח שהפרי הכי חושני הוא מנגו. Fight me אם אתם חושבים אחרת. שלושה חודשים לתחילת העונה...

 

יום אחד בשבוע שעבר ובשעה רגועה יחסית בלי קהל מישהי שעובדת איתי שיתפה אותי בתוכניות של קבוצת פייסבוק שהיא חברה בה לצאת למועדון בילוי בתל אביב. על הדאנג'ן שמעת? 😮🤐🤨😏 אז סיפרתי לה שהייתי 'פעם אחת' עם חברה שהזמינה אותי ללוות אותה לשם, מה ראיתי, מה עושים שם, איך התנהגו אליי ואלייה (יפה, ולצערי פחות יפה בהתאמה. זה היה לפני הרבה שנים.), ועל הלך הרוח הכללי העכשווי כפי שאני תופס אותו ביציאה לכל מועדון, בלי קשר לסאדו מאזו או לא- שאנשים עדיין בפוסט-טראומה מהקורונה ולא לגמרי שולטים בעצמם. אין הבטחה שלמרות שהיא עם קבוצה של בנות שמגיעה יחד ושהן שומרות אחת על השנייה לא ייהרס להן הערב בגלל מופרע אחד. ומספיק אחד. הייתם עוברים לידה ביום-יום ולגמרי יכולתם להתבלבל שהיא בדרסקוד. לובשת שחור ועקבים, מקועקעת, אישיות מדליקה וחריפה. בתוך מועדונים של הקהילה אני רק יכול לדמיין את תשומת הלב שהיא תמשוך.

ואז נכנס עוד אחד מהחבר'ה בעבודה לחדר והיא שיתפה אותו בשיחה. איש מבוגר יותר, לא שמע על המועדון או על הקהילה קודם, והשאלות שלו לגמרי החזירו למצב 😮🤐🤨😏 שהייתי בו קודם: "מה, לוקחים שם אנשים מהקהל ומרביצים להם?" "מה, הם מגיעים עירומים?" "מה זאת אומרת עבדים/שפחות?" "מה, לוקחים שם אנשים מהקהל ו..." נראה שהנקודה הזו ממש הפריעה לו ושנינו הרגענו אותו שלא, לפי החוקים לא מכריחים אותך להשתתף בניגוד לרצונך. עדיין היה מעניין לראות חברים וניליים מעלים נושא כזה בהפתעה. בהחלט נקודת השיא של היום ההוא. ממה שאני יודע היא בסוף לא נסעה, החליטה על מועדון מוכר אחר, ונילי, וגדול יותר. ואני? אני אחזור למסיבות בקרוב מאוד לעשות אתכם שמח. כיף רק לחשוב על זה.

לפני 9 חודשים. 16 בדצמ׳ 2020, 18:01

מאז הביקור האחרון בסטודיו מוריקאי. יותר מדי זמן.

74 מטר חבל בתיק.

24 עוגיות מלוחות תוצרת בית.

3 מסכות (שיהיה ספייר למקרה שתיקרענה).

ושותפה חדשה-ישנה שבלעדיה זה לא היה קורה.

מתרגש

נתראה שם ל-

נר שביעי של חנוכה

אני עם החתול המצויר על החולצה הלבנה

מיאו*

לפני 9 חודשים. 15 בדצמ׳ 2020, 22:48

סוף סוף עדכון לתמונות באלבומים!

(קישור לאלבומים)

📷🔨🏓 בגלריית הצעצועים נמחקו תמונות ישנות או ספציפיות מדי, ואת מקומן תפסו חדשות. מאז 2018 לא עדכנתי את הגלריה אז הפעם השקעתי בהרמת סט צילום מפואר.

נוספה גם גלריה חדשה המרכזת את מיטב תמונות הטבע שצילמתי בטיולים האחרונים שלי, וביניהן תמונות עירום- מצב טבעי לחלוטין 🌲🌾🍆

בסה"כ אני תופס עכשיו את כל העמוד הראשון כשנכנסים לעמודי האלבומים. איך זה בתור קריאה לתשומת לב?

חשבתי אם לעשות מנוי זהב קצר ולהוסיף את התמונות לבלוג...

חשבתי אם לכתוב פוסט על היתרונות והחסרונות של מנוי שכזה...

ואז נתקלתי בפרסומת לאתר אינטרנט ישראלי חדש שמתיימר להוות תחליף לאתר הכלוב כמיקס של אתר קהילה/הכרויות בדס"מי ושהפורמט העסקי שלו לא נתמך רק על מנוי זהב, אלא על סולם שלם של מעמדות למנויים:

  • קבצן
  • איכר פשוט עם
  • סוחר או חקלאי או בעל מלאכה פשוט עם
  • ג'נטלמן או ליידי אצילים זוטרים
  • ברון או ברונית אצילים
  • רוזן או רוזנת אצילים
  • מרקיז או מרקיזה אצילים בכירים
  • דוכס או דוכסית אצילים בכירים
  • הדוכס הגדול או הדוכסית הגדולה האצילים הבכירים (ביותר ביותר תחי האצולה)

בוכה על ההזדמנות המפוספסת להכניס מעמד של מלך/מלכה.

עאלק ההרשמה והשימוש חינם. גם ההשפלה. אחרי שסיימתי להקיא קצת בפה החלטתי שעדיף להישאר כאן, ועם המנוי כמו שהוא לעת עתה. יסלח לי כלובי, אני פחות מקבצן וטוב לי. עדיין אסיר תודה שיש לי את המקום הזה לביטוי עצמי, ועל כל מה שהוא מאפשר לי לעשות ולהיות.

נר שישי של חנוכה

לפני 9 חודשים. 14 בדצמ׳ 2020, 22:39

את הנר הרביעי של חנוכה העברתי בפורום, שם שאלו על משחקי מחשב בדס"מיים. שיתפתי כמה המלצות שאני בטוח שיהיו קוריוז להרבה מהקוראים. משחקי מחשב הם התחביב שמכניס הכי הרבה אור לחיי, והצמצום שלהם לחיפוש אחר גרפיקה מרשימה חוטא למקורות של אינטראקציה והתמודדות עם מגבלות טכנולוגיות בשביל לייצר חוויה. יש הרבה מוץ להפריד מהבר. המון פורנו זול. ויש יהלומים נסתרים כמו אלו ששיתפתי.

תחום אחר של משחקים שבו דווקא יש לי פחות ניסיון אבל מרתק לא פחות בשל כך הוא משחקי הקופסא. הגרפיקה סטטית, ישנה אומנות בדרך בה החוקים מכוונים ומכווננים, ובמיוחד כשמדובר במשחקים קטנים ואינטימיים יותר הישיבה ליד השולחן שואבת את האנשים למיקרו-קוסמוס אחר. מתוכם יש את המשחקים שעוסקים באינטימיות. נתקלתי בכתבה הבאה באיזור ולנטיינס השנה. תכננתי לעשות עליה פוסט בחג האהבה אבל העיסוק במשחקים באתר הרגיש כמו הקישור הטבעי בשבילי להוציא עוד פוסט מהטיוטות. 

https://io9.gizmodo.com/8-tabletop-rpgs-that-are-way-hotter-than-valentines-day-1841572867

אף אחד מהם לא בדס"מי מטבעו אבל מי אמר שאי אפשר לגרור את החוויה לשם? היופי במשחק הקופסא הוא שלמרות שהחוקים נוקשים על הקרטון, לא צריך לדעת לתכנת בשביל להרחיב את היריעה ואת הסיפור שטווים ביחד. כמו משחק של ג'נגה, החורים בבסיס בונים לגובה אחר, ואף משחק לא דומה למשנהו.

אולי נארגן ערב משחקים?

נר חמישי של חנוכה