פוסט שיתוף על סשן/תקרית בטיחות ועל הלקחים שנלמדו אחריהם.
▲▼▲▼▲
לפני מספר שבועות מצאנו את עצמנו ערב אחד בת הזוג ואני בבית לבד בלי ילדים. כמובן שהדבר הראשון שעשינו היה לסדר את הבית כדי שיהיה לנו נעים, אין דבר שמשרה נוחות כמו בית בלי מטלות. באחת עשרה בלילה קינחנו בשאיבת השטיח הפרוותי הענק שבסלון ומיד נשכבנו עליו להתפנק על הליטוף שלו, הליטופים ביננו, ועל הקרירות המבודדת מהרצפה. מקלחת קצרה לשטוף מאיתנו את היום והיינו מוכנים ועם חשק עז לתרגל קצת קשירות חבלים.
במערכה הראשונה היא ביקשה שאקשור אותה ואתרכז בעיקר בחבלים, ללא תוספות של צעצועים או משחקי כאב. הרצנו תכנית ראשונית (חלק מההנאה שלי זה לא לגלות את הכול עד התנוחה הסופית), ונסגרנו על רמת הקושי שאותה היא יכלה להכיל. הקשירה עברה בנעימות, גם אחרי ההפסקות הארוכות בין קשירה לקשירה אני תמיד שמח לגלות שהחבלים יושבים במקום ולא זזים ומתפרקים, ועוד יותר שבת הזוג נהנית ולא בורחת מהחבלים כמו כשרק התחלנו לקשור.
כשהגעתי לתוצאה שאליה כיוונתי- לייסינג יציב מכפות הרגליים עד מעל הברך, שיחקנו מעט על התנועה שהמנח הזה כן מאפשר. הרמת הרגליים לאוויר, כיפוף שלהן, לחיצה עליהן, הסתובבות לשכיבה על הבטן/גב ולהפך. שלב המשחק בעיניי הוא מהותי בתוך סשן של הגבלת תנועה. חייבים לחקור את המגבלות, ולפתח מתוכם עוד רעיונות לאן להתקדם הלאה. לקשירה יותר מגבילה למשל, לפרדיקמנט, או להוספת נקודות לחץ אחרות של עונג וכאב אפילו שהפעם הסכמנו לקחת את זה באיזי. למרות דרגת הקושי הקלה יחסית של הקשירה, היא הספיקה כדי להעיר את היצירתיות ובשיחה שעשינו תוך כדי השחרור שיתפנו ביננו מה היינו עושים לו הכול היה על השולחן.
ואז הגיע תורה😈
היא דווקא משתפת איתי את כל המזימה. רתמת חזה עם הידיים קשורות מלפנים, רגליים אזוקות ומחוברות בחבל לרתמת החזה למעין Hogtie, וחוט שתופס את הביצים ומושך אותן כלפי מעלה והחוצה אל החבל שמחבר בין הרגליים לחזה. אם הכול יילך כשורה, כל תנועה של הרגליים בניסיון להקל על המתח שבהן אמור למשוך את הביצים. כשהכול יהיה מוכן יגיעו לבסוף נרות טפטוף השעווה ונראה כמה אוכל לשמור על חוסר-תנועה תחת אש 🔥🔥
הקשירה היתה ברמה טכנית גבוהה יותר ולכן לקחה מעט יותר זמן לבנות נכון ויציב. גם לא הכול הצליח, היה בלתי אפשרי להוסיף את החוט של הביצים בשלב שבו היא רצתה. למדנו שצריך להתחיל ממנו אם רוצים גישה נוחה לפני שמחברים חבלים אחרים שמקשים להגיע לשם. ולא שהיא לא ניסתה, את העינוי קיבלתי כך או כך 🙂 כל הזמן הזה, חשוב לציין, דלקו ברקע הנרות של השעווה ובנו בריכות יפות ומבריקות של חומר שרק מחכה להישפך ולקשט את הגוף.
נקטנו אמצעי זהירות, וזו לא הפעם הראשונה שאנו משחקים עם נרות. על השטיח הנחנו שתי שכבות של ניילון עבה שייאפשר לנו לשמור על ניקיון ומספיק זמן תגובה אם ייפול עליו הנר מבלי להדליק את כל הסלון. היא בדקה על עצמה את החום וטפטפה את השעווה בשליטה מלאה בקצב, בגובה, בכמות ובאיזורי המטרה. שעווה שמגיעה טיפות-טיפות אינה כדין שעווה המוזרמת ללא הפסק. זו שנוחתת על הצוואר ומקלרת אותו משפיעה אחרת מזו שפוגעת בול-מטרה בראש הזין ובפטמות. בין אצבעות הרגליים, על הבטן, השוקיים, ובהקרנה ישירות מהנר המוחזק קרוב קרוב לגוף הקשור. זה סשן קשוח וכיפי ומדליק לכל המעורבים.
כאן גם קרתה תקרית הבטיחות (לרגישים דלגו עד אחרי המשולשים- בקצרה אני מתאר איך חטפתי כוויה)
בשלב הזה אני שוכב על הגב, כשהוא מושען ומוגבה מעט מהשטיח באמצעות כריות. הרגליים שלי עדיין באוויר בזווית שקרובה ל-90 מעלות. בת הזוג שהחזיקה את הנרות בידייה מניחה אותם אחד אחד על כל ברך ונותנת הוראה פשוטה "לא לזוז". היא נשארת קרוב להשגיח עלי ועליהם שאני לא מפיל אותם ושהם לא נופלים מעצמם. מה שקרה היה יותר נבזי. בהתחלה האתגר היה מבורך ובדיוק הסוג שאני אוהב לשחק סביבו, אבל מהר מאוד התחלתי להרגיש כאב חריג מאחד הנרות. כאילו השעווה חודרת מתחתית הנר על ואל הברך. אמרתי לבת הזוג שזה כואב, ותוך שניות בודדות כבר הגברתי את הווליום וצמצמתי את אוצר המילים למקד אותה באיפה כואב לי (ברך שמאל ברך שמאל ברך שמאל ברך שמאל! ברך שמאל!! ברך שמאל!!!). לצערי זה לא הובן על ידה כבקשה להרים את הנר בדחיפות או בסימון לעצור את הסשן/אקט בעקבות כאב לא תקין לרמה של מקרה חירום. ויזואלית נראה שהכול תקין. לא יכולתי לזוז מחשש להפיל את הנרות, ומהברך עצמה היא ראתה שהשעווה לא נשפכת בכלל ושהנר יציב.
אחרי שהצלחתי לתקשר את עצמי יותר טוב, לא זוכר באיזה מילים, היא הרימה את הנר ונתנו לכאב לעבור. המשכנו בסשן עוד קצת לפני שעברנו לשלב הארוך של השחרור והאפטר קייר המבורך; ולשלב המייגע של ניקוי שעווה מגוף שעיר לפני מקלחת אחרונה ולילה נהדר של מנוחה ביחד.
רק למחרת בבוקר התגלה לי שעל העור נוצרה שלפוחית גדולה- כוויה של ממש בנקודה בה הכאב היה הכי חד. התברר לי גם למה. לנרות מהסוג הזה משתמשים בבסיס מתכתי כדי להשאיר את הפתיל מתוח עד למטה מבלי שהוא יצוף (תמונה בסוף הפוסט). הבסיס התחמם עד כדי רתיחה. מספיק כדי להקרין חום דרך שכבת השעווה הדקיקה שנותרה בינו לבין העור עד שגרם לכוויה. לא ראינו את זה במהלך הסשן אלא רק בבוקר כשבאור היום יכולתי להביט בנר מקרוב. היא סיפרה שלא הרגישה את אותו חום מהדפנות של הנר.
▲▼▲▼▲
האירוע גרם לנו לדבר מחדש על מילת ביטחון, על הדרך שבה בחרנו לנהל סיכונים ולתקשר מקרי חירום ורגשות קיצוניים בתוך סשן. היא מבחינתה חוותה את המועקה שלי כמשהו טבעי ולא חריג בהשוואה לשאר התגובות הקודמות שלי מהסשן הזה ומסשנים בעבר. אני לא מצאתי מילים בזמן סביר שיכלו למנוע את הפציעה. לא השתמשנו במילת ביטחון עד עכשיו כי היתה בינינו תקשורת מילולית פשוטה ומכוונת למקום שבו כואב וזה היה מספיק בשביל להבין מתי להמשיך ומתי לעצור. בסשנים של קשירות נטו זה עובד לנו מצויין ואפשר לתקן ולהמשיך כאפשר. מסתבר שזה לא מספיק לכל מצב. בחדשות הטובות הפציעה הפיזית עצמה כבר קרובה מאוד להחלים לגמרי ולא דרשה טיפול מיוחד חוץ מהשגחה והימנעות ממגע בפצע. הקשר הרגשי לא נפגע כלל ואפילו התחזק. בעתיד נשתמש יותר טוב יותר בכל כלי הביטחון שאנו מכירים ומסכימים עליהם מראש כדי למנוע ממקרים כאלו להישנות.
ובינתיים כי אני חייב להיות ליצן, מילת הביטחון החדשה שלי היא "מיצרי הורמוז" 🤡
שימרו על עצמכם ❤️🔥