|
|
|
איך יודעים שהכול נורמאלי עם עצמך בזמן מלחמה?
כשמוצאים את זה בשטח וחושבים "אני רוצה אחד כזה הביתה"
🙈🙉🙊
האמת היא שלא הכול נורמאלי. אבל משתדלים. באחת הטיוטות היתה כאן פסקת פריקה על השבועיים האחרונים. אני חושב שהכותרת מתמצתת הרבה יותר טוב את הלך הרוח במקום זה.
וגם יש לי רעיון לפרסום נוסף בבלוג. מיני פרויקט שייקח קצת זמן לאסוף עבורו חומרים. איך יודעים שהקרקע יציבה? מתכננים את הצעדים הבאים.
בקרוב 🤞
הכול בשביל שירוויח עוד כמה גרושים.
אפילו דיווח על הבלוג שלי לכלובי.
שלוש שעות אני יושב מתנגד לו ומנסה להבין מי זה בכלל.
שרף לי מספיק זמן השבת, אם לא יהיה חדש אספר את כל הסיפור אחרי סוכות.
הישארו דרוכים 🤐
אז פעם בכמה זמן חברת Lovense, יצרנית צעצועי מין בשליטה מרחוק, מפיקה אירוע של שליטה המונית. ה- LovenseOrgy הם קוראים לזה. שמעתי עליו כבר לפני כמה שנים אך השנה זו הפעם הראשונה שאני יכול ממש להשתתף בחגיגות בעצמי. זה קורה השבת, ראשון ליולי, במהלך כל היום.
הנה לינק למעוניינים לקרוא עוד: https://www.lovense.com/lovense-orgy-2023
סוף סוף טוויטר יהיה יותר יעיל מזיוני שכל ויתרום לקצת זיונים אקטיביים 😎
יש מישהוא/מישהי מבין הקוראים שכבר התנסה באחד מאירועי העבר האלה? מאז שקניתי את הפלאג בשנה שעברה הוא הפך להיות אחד הצעצועים החביבים עלי. יש כיף נורא מיוחד כשמרגישים את ה"יד" שמפעילה את הרטט בצורה לא רובוטית, לא מושלמת, ושלא עוקבת אחר תבנית מוגדרת מראש. אלמנט ההפתעה חוזר בכל שינוי עוצמה וקצב. דווקא בגלל זה הרעיון שבאירוע כמו זה שהצעצוע יידלק איכשהו/מתישהו ומי יודע לכמה זמן מרגישה לי קצת מורידה מהחוויה הנורא אישית. מה אגיד.. עוד לא הייתי באורגיה. לא כזו ולא קלאסית. אולי זה הקטע :)
[חלק 4] ספייס
המשאלה שלי מתגשמת בצורה לא צפויה כשאת משחררת לי יד אחרי יד מהצלב, אבל בלי לעזוב את היד השנייה את מיד מסובבת אותי 180 מעלות ומחברת אותי מחדש לצלב פנים אל פנים אלייך. כל החופש הספיק בדיוק בשביל להעביר חשמל של דם עייף בידיים. וכשדחפת אותי אחורה ופיסקת לי את הרגליים התחת המוכה שלי נצמד לצלב והרגשתי אותו פי מאה יותר חזק. מרגיש שריכזת שם את מיטב מאמצייך. גם הפנים שלי מתחילות לפעום. כל כלי הדם והחישה מתחדדים. הריכוז והציפיה לקראת המפגש הבלתי נמנע של הרגליים שלך עם הגוף שלי. הבעיטות הגיעו מהר ובקצב. הייתי צריך בכל אחת לנטוע את העקבים עמוק ברצפה ולא ליפול לפיתוי לברוח מהן. מכות מדוייקות אולי כואבות במיוחד, מעיפות לי את הביצים עד הפופיק אם לא עד הסנטר לפי התחושה, אבל הן עדיפות על בעיטות שמפספסות ומבאסות אותך ואותי. אני לא אתן לפחד לשלוט בי. אני נותן לך את השליטה בלבד. אני מולך ואני צועק לך תודה על הבעיטות שגורמות לי להתפתל. צועק תודה על הבעיטות העדינות יותר. צורח "בול פגיעה!" "מטרה!" כשנמס לי כבר השכל.
אחד האזיקים סגור לי על היד חזק יותר מהשני ואני מרגיש זרמים של חולשה, אבל יודע לזהות שזו רק הירדמות ונותן לך להמשיך. כל בעיטה נוספת מורידה לי עוד מגננות ועוד סיבולת. לא עובר עוד הרבה זמן והנשימה שלי נעשית לא סדירה. אני לא מצליח להשתלט עליה וכבר עומד להרים ידיים עם הסימן המוסכם לעצירה שלימדת אותי, אבל כאילו שקראת את המחשבות או את המצב שלי את ניגשת אלי קרוב ומתירה אותי מן הצלב. אני נשען עלייך, נותן לך להחזיק אותי בחיבוק ארוך של הוקרה ופורקן. וכשהחיבוק נגמר ואת משחררת אני משתופף נמוך וממשיך לחיבוק שני, הפעם סביב הרגליים שלך. אלו שבעטו והסבו לי כזה כאב ועונג. אלו ששמו אותי במקום הכי נכון לי, מתחתייך. רק אז מסתדרת לי הנשימה, ואני משחרר אנחה של ספייס. אינעל העולם. במצב הכפוף שלי אני אפילו פותח רגליים ועוד פעם כאילו מגיש לך אותי לבעיטה נוספת. אתן לך כל הזדמנות. הפסקתי לספור צעדים. ספייס.
אנחנו קמים, עוברים לפינת ישיבה. אני הולך להביא לנו שתיה ואת עוזרת לי להתנקות מהטושים הצבעוניים בזמן ההתאוששות, לא לפני שאני הולך גם להגניב סלפי בשירותים שיהיה למזכרת*. אנחנו ממשיכים לצפות בשאר הזוגות המשחקים ממקום מושבנו בבמה הגבוהה. יושבים בפינה אינטימית ונותנים לרמקולים מתחת למושב להעיף לנו ת'תחת. אני חושב שזה מקום טוב לחתום את הסדרה הזו, אפילו שהערב שלנו לא נגמר כאן. לפחות את התיאור של הסשן ואיך הוא עבר עלי.
אני כן אגיד שכשהמשכנו אח"כ לחנות הקטנה בפינת המועדון שוב הרגשתי כל כך אסיר תודה על הסבלנות המדהימה שלך במיוחד כשקילרו אותי שוב ושוב (רק לשם ההדגמה והמדידה של הסחורה המוצעת) אפילו אחרי שאמרת שפחות לא נוח לך עם זה בעצמך. הבגרות וההבנה שלך אחרי ערב כל כך יצרי השאירו עליי חותם בנפש. וזה דבר שלא ניתן להשוות בכלל לחותמים שהשארת לי על הגוף. תודה
תודה
☄🚀✨♥
▲▼▲▼▲
*באחד מהפרסומים בסדרה יש קישור סודי אליה. התצליחו למצוא אותה ילדים?
[חלק 3] מעברים
המתנדב משאיר אותנו לבד. את משחררת אותי להפסקה אחרי שמיצית הגשמת חלומות של נשלטים, ושולחת אותי ללכת להשיג לך אל-בד מהמארגנים לקראת החלק בסשן שאת רוצה לעצמך. השעווה החמה שתטפטף על הגוף וההצלפות שתורדנה אותה. בחזרה בלבוש מינימלי אני תופס מעט צלם אנוש והולך לכניסה שם נמצא האל-בד. כמעט מפספס מדרגה ומתרסק על הרצפה כשעולה על הבמה העולה מחוץ לרחבת הריקודים. השוק מחזיר אותי למודעות יותר גבוהה. רק שלא נסיים את הערב מוקדם באיזו התרסקות מטומטמת ומיותרת. תופעת הלוואי היא שאני מודע פתאום לכמות הציורים שאני מוליך לפניי. כשאני מדבר עם הדי-אמית ומבקש את עזרתה כי כמו שאני כרגע אני לא יכול לצאת החוצה. כשאני עומד וממתין וכל מי שעובר בדלת עובר גם לידי ורואה את היצירות. ממש בכניסה, מתחת לפנס קטן, עומד לבד נשלט מכופף קדימה ונשען על מעקה בטיחות. כל הגב שלו ציור אחד גדול של פרח מרשים באדום-ולבן של צבעי מים או אודם של השולטת שלו, לא באמת יודע. הוא לא שם לב אליי. משמח שאני לא לבד.
אני חוזר לרחבה אל מול הצלב ופורס את הבד על הרצפה. את מכריחה אותי לפרוס אותו מחדש בצורה שלא תסכן החלקה של אחרים ושלנו. תשומת הלב שלך לפרטים האלו תמיד מרשימה אותי. אני תומד לומד ממך עוד דברים. הפעם אני מתפשט מיד עם הגעת הפקודה, והפעם את מחברת אותי לצלב עם הגב אלייך ולרחבה. השעווה חמה והאש קרוב לרגליים יוצרת הילה אדומה-צהובה שמתחזקת ונחלשת בכל פעם שאת מחליפה בין הנרות בידיים. מישהי מתיישבת על הבמה הגבוהה מולי, עם הגב אליי. אני משתדל לא לתת לה להסיח את דעתי, וממשיך להגיש לך ישבן וגב וכתפיים. מוריד יותר את המבט כלפי מטה. לא מצליח לראות בחושך כלום ממה שכתבת עליי קודם.
כשהגוף צבוע מספיק את מכבה את הנרות ואוספת את כלי המשחית. אחד אחד עם השוטים, הספנקרים, הקיינים, את צובעת אותי מחדש מכל הכיוונים ובכל הגבהים. הסשן הזה ארוך. רועש. המוזיקה משוגעת עם איזו גיטרה חשמלית שלא נשמעת כמו אף שיר שאני מכיר או סט מסודר של דיג'יי*. היא מייללת וזועקת ואני גם! לא רק בכלים, את שורטת אותי עם הידיים. בתנועות ארוכות מלמעלה בכתפיים ועד הגב התחתון. אני נעשה רגיש ומתקפל כמעט לשניים, רועד מצמרמורת ומכאב. אני יכול לספוג מכות ומלקות כמו גיבור, אבל הידיים שלך עושות אותי פחדן וקטן ומטורף עלייך. הזאתי שהתיישבה מולי עדיין שם. עכשיו כבר קשה לי לחנוק לעצמי את הקול ואני מוציא אנחות כאב במכות יעילות במיוחד. היא אפילו מסתובבת פעם-פעמיים ואני לא מסוגל להסתכל בה. ישר מוריד מבט ועוצם עיניים. עכשיו אני לא אתן לאף אחת אחרת להיכנס ביני לבינך. אני מרגיש אלייך משיכה חזקה וקדמונית. תוהה מתי ואם תגיע לה בעיטה מהסוג שאת אוהבת ישר בין הרגליים. למקרה שכן, אני פותח את הרגליים רחב ומוציא עוד יותר את הישבן. אל תעצרי. אל תעצרי לרגע.
👨🎤⚡🎸🤘
▲▼▲▼▲
*רק אחרי הסשן גיליתי שהיה גיטריסט בשר ודם שניגן יחד עם הדיג'יי ושהסתובב ברחבה המרכזית. ניגון גס, מחשמל, ואני אוהב גם לחשוב ששואב השראה מכל הזוגות המסשנים מסביבו.
קישור ל- חלק 1
[חלק 2] שלושה צעדים ראשונים
אנחנו מגיעים למקום ונכנסים לאולם רחב ידיים, רחבה מרכזית נמוכה מוקפת שלוש במות גבוהות עם אזורי משחק וישיבה ותצפית. מוזיקה לא מתפשרת ועשן צפוף. רקדנים ורקדניות, שולטות ונשלטים, קהל מכובד. אחרי סיבוב קצר בפינות המעניינות ופגישה עם המתנדב (שמת לב שעמדתי במרחק צעד וחצי מאחוריכם? לא שמעתי מילה ממה שאמרת לו. זה כבר הרגיש אמיתי. שזה קורה. ושזה קורה תכף. צעד ראשון בדרך לספייס.) לקחת אותנו לרחבה המרכזית שם הוצב צלב X. את תמיד מאוד עניינית כשאת מתחילה לשחק. "תתפשט". הלחיים שלי ישר מאדימות ואני מודה שמשהו עדיין עוצר אותי להוריד הכול מיד כמו שאת רוצה שיקרה. בטח מול כל המסיבה. בטח כשעוד מוקדם ואני לא רואה אף אחד אחר במערומיו. מצד שני אני מודע ששדה הראייה שלי, בלי או עם משקפיים, מאוד מצטמצם ומרוכז בך כשמגיעה הפקודה. לא עוזר לי כשאת מסתובבת לתיקים ומתחילה להכין את הציוד הדרוש לך להמשך. את מסתובבת וחוזרת על הפקודה. הבגדים יורדים. צעד שני לספייס.
את מחברת את הידיים שלי לצלב ושניכם מתחילים לקחת טושים ולקשקש ולצייר. החלום שלי מתגשם! הטושים לא כולם רכים ורטובים. חלק כן.. אבל חלק גם דקים ושורטים. משאירים כמו גירוד רגעי שאי אפשר להגיע אליו. עוד ועוד מתווספים לי על העור ציורים ומילים. חלקן משפילות, וחלקן למרבה ההפתעה חיוביות. את מספרת לי איך כתבו לי שאני אמיץ. ואז בשביל האיזון את כותבת לי על המצח איזה דבר. קוראת למתנדבות שאת מכירה לבוא ולהוסיף מה שבא להן. ווי ווי. עוד עוד חלקים מהחלום קורים לי מול העיניים. אני בודק שאני ער, לוקח נשימה עמוקה ואומר תודה לכל אחת שבאה וכותבת. דווקא לך אני לא אומר מספיק תודה. את עוד תתקני אותי על הטעות הזו אח"כ. יש עליי ארבע ידיים. שתיים שלך, שתיים של המתנדב. את והוא כותבים ונשענים עלי. יוצרים דוגמאות ומרחיבים את העבודה אחת של השני. את עוצרת ושואלת אותי מה עוד לכתוב. פעם ראשונה אני נבוך ונותן תשובה עמומה. פעם שניה יש לי הצעה שאת מאוד אוהבת- Домово́й כמו שקראת לי פעם. פעם שלישית כבר רציתי להציע משהו ולפני שבכלל הספקתי לדבר הסתובבת והתעלמת. לגמריי התעלמת. ברגע הזה אני קולט איך הצבעים זוהרים בחושך כל פעם שמגיעה תאורה מעמדת הדיג'יי, אבל אני לא נותן לעצמי לקרוא. אני הקנבאס. אני קנבאס. צעד שלישי לספייס.
📸🖌🎨🖍
▲▼▲▼▲
סיפור שהיה באמת. בהמשכים כי רחמים עליכם לקרוא את הכול במכה אחת.
▲▼▲▼▲
[חלק 1] וואו, באמת עברו שנתיים?
לא, לא מהפרסום הקודם בבלוג. מהפרסום ההוא.
משהו שבעבע במשך שנים עלה השבוע אל פני השטח והותיר אחריו אדוות עצומות. את כמובן ידעת על הפנטזיה הזו. לא שהסתרתי אותה או משהו, דיברנו עליה כמה פעמים בהקשר כזה או אחר, אבל אף פעם לא בקטע קיומי. וכשביטלו לנו את המסיבה הקודמת בעקבות המצב הבטחוני ונכנסנו למעין ריחוק ממושך ושקט, לא האמנתי שככה נפרוץ את החומות שהזמן הערים עלינו.
בתחילת השבוע מצאתי את עצמי לבד בבית ובלי לתאם איתך הגשמתי לעצמי חלום ישן אחר. גילוח גוף מלא (כמיטב יכולתי) מהרגליים עד האוזניים, בלי להשאיר שערה אחת. טוב, לא כולל הגב והזרועות כי בכל זאת לא לכל מקום אפשר להגיע לבד עם סכין וכששוב יגיעו שאר בני הבית לא רציתי לענות על שאלות לא נוחות לגבי השינוי הפתאומי בנראות. וזה. היה. מטורף! ככה את מרגישה כל יום? ככה אחרים ואחרות? אני מעביר רגל אחת על אחרת ומרגיש כאילו אני מלטף אדם אחר. גם הייבוש במגבת אחרי מקלחת לוקח שניה בדיוק והכיסוי מתחת לשמיכה בלילה נצמד יותר מתמיד. כל כך נעים וכל כך סקסי לראות את קימורי השרירים, כריות הבשר בירכיים, ועצמות השוקיים החותכות את העגלגלות המתוקה הזאת במראה. אני בטוח פוטפטישיסט מעלה ראשונה, כשגם את הרגליים של עצמי אני מצליח להעריץ ככה 🤣.
יום שלם הסתובבתי ערום מתחת למותניים. יום נוסף מדדתי בגדי נשים ובגדי לייטקס מהמלתחה של ארון הצעצועים. כמה כיף היה. דווקא קשירה לא ניסיתי. אולי מהרגשות אשם שלא שיתפתי אותך, את הדבר שבזכותו התחברנו לא יכולתי לעשות. יום אחרון לבד והשגרה חוזרת בצעדים קטנים. ג'ינס וטרנינג שורטס. יורד לאסוף משלוח בכניסה לבניין ושוכח לרגע שרואים אותי. השליחה יוצאת מהרכב ומוסרת את החבילה. אני בטוח שהיא העיפה מבט שני אחורה לבדוק מי זה התמהוני עם רגליים מגולחות למשעי וידיים שעירות לחלוטין. עובר לה בראש משהו בסגנון "מה, הוא (אני) רוכב אופניים? שחיין מקצועי? לא נראה כזה."
צחוקים מעורבבים בביישנות.
ואז אנחנו מדברים ומתכוננים למסיבה בשישי. מקום חדש, חששות ישנים על לוקיישנים. ואת מפילה לי פצצה כשאת מספרת איך ברשתות החברתיות מצאת מישהו חדש… שהציע להביא צבעי גוף ואם אני רוצה להיות הקנבאס? בואי, את יודעת איזה בלבלות היו לי בראש?! קודם כל לא הייתי צריך לחשוב הרבה ולהתפקס וישר אמרתי כן. כאילו הכוכבים התיישרו עם הגוף החלק, המתנדב המסתורי עם הטושים, והפתיחות של מארגני המסיבה לתת לזה להתקיים עד הסוף*. זה שבכלל צירפת אדם נוסף, ועוד גבר, פתח אצלנו דלת שלא ידעתי מה יימצא מעברה. בהתמסרות שלי אלייך ידעתי לשחרר ולהיות נתין ונתון בידייך. שתהיי שם. ידעתי שתשגיחי עלי.
🚴♂️🪒🦵🏊♂️
▲▼▲▼▲
*מסיבת פמדום שבה יש גבר שעושה אקט שמזוהה עם שולטים על נשלט אחר.
מסיבת סאדו בשוודיה, באווירת קיץ לוהט לעומת הגשם שהתחזית מבטיחה. הגעתי לבוש בביקיני שזור מחבלים ותליתי עליו אטב כביסה ופתקית שאומרת "תגידו שלום! אני תייר" כדי שיידעו לדבר איתי אנגלית ושאני מקבל פניות בברכה.
מפה לשם שולט צעיר חביב פותח איתי שיחה, ומסתבר שאשתו שכאן איתו (ומקולרת!) היא בכלל זו שהכניסה אותו להתנסות פעם ראשונה בבדס"מ. הם אוהבים את הביקיני ומפתחים שיחה ארוכה על שיבארי, הקהילות בישראל ושבדיה, וכל מיני שטויות אחרות. חברה על הכיףאק.
מפה לשם אני מחליט ליזום. שואל אותם אם היא תרצה לנסות שאקשור אותה ואם זה בסדר עם שניהם. הבאתי את כל החבלים למועדון סתם כי. הם מסכימים! והם שואלים אם זה בסדר שהוא יצפה מהצד, ואם חברה שלהם שבאה איתם תוכל גם להצטרף. ברור שכן! ברוכה הבאה הלנה.
מתמקמים מחדש בחדר צדדי על דרגש ענק מצופה עור. עושים שיחת בטיחות קצרה ואני מחליט לקשור את אשתו בתנוחת ישיבה מזרחית, אגורה. הם ממש מתעניינים ושואלים על הטכניקה, זה הופך ממש לשיעור פרטי, רק שהם גם מתנשקים ומתמזמזים תוך כדי. חמודים.
מפה לשם הקשירה סוף סוף מוכנה, ואני מדגים איך אפשר להשכיב אותה קדימה ואיך זה מרים לה את התחת לכל מיני אפשרויות מרתקות. אנחנו בודקים את שיווי המשקל שלה, אני והשולט ביחד. הוא משחק בה בקטנה כזה, רואים שעדיין חדש לו.
מפה לשם הלנה גם רוצה להיקשר פתאום. מבחינתי? מכל הלב! קודם אנחנו מלבישים על המקולרת armbinder מאחורי הגב שפשוט היה שם כדי לחסוך במעט חבלים לטובת הלנה, וכדי ממש לתת לה תחושה של קשירה מלאה. זה נותן לי זמן לחשוב מה לעשות הלאה.
הלנה מתיישבת פנים אל פנים עם המקולרת ואני מתחיל לאזוק לה את הידיים החבלים. מותח אותן מעל הראש ומאחורי הגב ומקבע אותן בעזרת סיבוב מתחת לחזה שלה. הנמרה הקטנה התפשטה על דעת עצמה לחזייה ותחתונים לבנים רגע לפני שהתחלנו.
היא קטנטונת לעומתי ולעומת המקולרת, ואני עוטף את כל כולה בחיבוק בקלות רבה. עכשיו אני משכיב אותה קדימה בעדינות כך שהראש שלה נח על רגלי המקולרת, ממש בין הרגליים היא היתה יכולה להיכנס, אלמלא החבלים שהיו שם. סופר סופר סקסיות שתיהן.
עם המקולרת התחלתי ברגליים וסיימתי בידיים. עם הלנה זה הפוך. אני אוזק לה את אחת מכפות הרגליים ומושך אותה למעלה לכיוון רתמת החזה. מקבע את הרגל לרתמה, ויורד לעשות אותו דבר ברגל השנייה עם השארית חבל. בסוף הרגליים שלה מקופלות גבוה וכפות הרגליים החמודות פשוט במנח מושלם לדגדוגים ליטופים עינוי או הערצה, מה שיבוא יבוא. המקולרת והשולט בינתיים ממשיכים להתמזמז ולצפות.
אחרי כל כך הרבה עבודה גם אני מתחרמן מהם, מה לעשות, ושואל את הלנה אם גם לה יש פוט פטיש כמוני? היא לא יודעת, היא לא ניסתה מעולם. מכירים את הדיון הנצחי על "האם שולט הוא שולט אפילו שהוא אוהב לרדת לנשלטת??" בווריאציות שונות? אני מאלה שחושבים שכן. קשרתי אותה. ביררתי הסכמה. עכשיו היא שלי לשחק איתה. ואיך שיחקתי... זה רבותיי יישאר בסוד רק למי שאבחר לספר.
מפה לשם עובר זמן. הן כבר קשורות הרבה זמן יחסית לחדשות, ולמרות שבחרתי מנחים נוחים יחסית צריך להתחשב בזה. אני והשולט מתחילים לשחרר את שתי הנשים בפיקוח שלי שהן לא מותחות שרירים לחינם. אני אפילו נותן להלנה סיכוי לנסות לשחרר את עצמה מהאזיק של הידיים. היא מצליחה ומקפצת מאושר. מתוקה.
ואז היא שואלת אם אני גם רוצה להיקשר?
😁
היא כל כך אהבה את הסיטואציה והתחושה, היא רק לא ראתה איך זה נראה מהצד כשהיא שכבה על הבטן רוב הזמן. המקולרת לעומת זאת ראתה את הכול, והן זממו להעתיק את הקשירה שעשיתי להלנה עליי בזמן שהלכתי לשתות מים.
מפה לשם זה גם קורה. הן אפילו מגשימות לי מיני פנטזיה להישלט על ידי מישהו שמדבר איתי בשפה שאני לא מבין. טוב, להיקשר.. חוץ מהקשירה הן לא עשו שום דבר מעבר שאפשר לקרוא לו משחק. אולי מעייפות ואולי מביישנות, לא יודע. בסוף גם אני משוחרר ואנחנו עוברים לאפטר קייר.
המסיבה היא מסיבת קיץ. יש כדורים מתנפחים, ובלוני ציפה של בריכות, ואננסים ושרשראות פרחים סטייל הוואי בכל מקום. מתישהו במהלך הערב הגנבתי לאיזור המשחקים שלנו על הדרגש בלון קטן בצורת לב, ועבור כל הטוב שקרה במסיבה, הגשתי אותו לבנות ואמרתי תודה ענקית על הכול. הלנה כל כך התרגשה מהמחווה, שוב התחילה לקפוץ בחדר ולחבק את הבלון. כבר אמרתי כמה היא מתוקה?
לא נשארנו במסיבה עוד הרבה אחר כך. קשקשנו ושתינו והיינו במין היי כזה ובסוף גם התפזרנו לכל מיני פינות אחרות. לדבר עם אחרים וכולי. השולט והמקולרת ניגשו אליי ושוב אמרו תודה ושהם הולכים. הודיתי להם שוב ובמיוחד לשולט על הסבלנות וההכלה, ושכמעט כל מה שקרה היה בזכותו שהתחיל לדבר איתי אז בתחילת הערב. הבטחתי לנסות לשמור על קשר דרך איזה אתר של הקהילה המקומית. התחבקנו פעם אחרונה והם יצאו. ומה עם הלנה שבאה איתם? אותה איך שהוא לא ראיתי ופספסתי מתי שהיא יצאה.
להלנה לא אמרתי שלום.
שלום הלנה 👋 וגם לך תודה
קונקשן של שבע שעות פחות או יותר. כלום לעומת התורים של נתב"ג והעמידה הבלתי נגמרת בתורים ובבידוקים. נח על כורסאות, שותה סיידר גרמני שמסדר את הראש ומנשנש פרעצל גרמני חביב (עדיין מעדיף ירושלמי). גולש גם בלי בושה בכלוב כי מי כבר יבין פה עברית
ואז מגלה את הכתבה הבאה באתר הגיימרים קוטאקו:
7 משחקי המחשב הבדס"מיים הטובים ביותר להתחלת התנסויות בקינק
..אוקיי. אז מה עכשיו, לפתוח את הלפטופ? 🤔 אף שם ברשימה לא מוכר לי, וזה עוד אחרי שקרעתי את האינטרנט בחיפושים בשביל ברנש אחד ששאל בדיוק את אותה שאלה שהכתבה עונה עלייה כאן בפורום. ואם לא בטרמינל, בוודאי בבית המלון.
