מבחינת מוכנות מקצועית למחנה החבלים התקדמתי לאין שיעור. תרגול לפחות פעמיים בשבוע, כרטיסיית ביקורים בסטודיו מנוקבת עד סופה, שליש מחברת עם כיתוב צפוף למתכוני קשירות שמעלים ריר ושני שליש פנויים לחוויות למידה בטעם אירופאי.
עבודה צמודה עם הקושרת המדהימה שלי, והנקשרת האמיצה לא פחות שנתנה לי לתרגל עליה בצעדיי הראשונים.
הרפתקאה של פעם בחיים עומדת להמריא, ואני כבר חושב מה אביא לכן למזכרת ♥
בהמשך לפרסום הקודם ואחרי שהיתה הענות, תרגמתי את שאלות הראיון לטבלה. בינתיים אמשיך לשתף את הקישור אליה רק לפי בקשה פרטנית, עד שאלבין את עניין זכויות היוצרים מול ההנהלה שם. מוזמנים ומוזמנות לפנות אם מעניין אתכם.ן לקרוא
הטיסה לשבדיה עוד פחות מחודש. היו כמה מיני התקפי חרדה שהוא לא יקרה ושעבדו עלי וברחו עם הכסף אחרי שפיתחתי חשדנות בריאה לאיך שהם תקשרו איתי אחרי העברת התשלום. בסוף הבנתי שהם כולה שבדיים, ולא עברו קורס בתקשורת דיגיטלית או פיתוח אתרים אז אי אפשר לצפות מהם להבין את כל הטעויות שעשו במתכוון או שלא. בכל מקרה, אחרי שגיליתי שעוד ישראלי יהיה שם ושיש לו היכרות מוקדמת עם חלק מהסגל זה ממש הרגיע אותי.
קיבלתי ממנו עצה טובה. אף אחד לא משתמש שם בכלוב. אף אחד גם לא משתמש בפטלייף. לשבדים ולשאר החברים הצפון אירופיים יש רשת חברתית משלהם בשם פטופיה/דרקסייד. הציע לי לפתוח שם פרופיל ולהציג את עצמי גם בפני החברים במחנה וגם בפני הקהילה הרחבה. בואנה, איזו חוויה שונה זו מהכלוב! מספיק לפחות ל-5 פוסטים שונים שיתארו את הפרופיל, האלבומים, הלוחות, המיני-פורומים, והמנהלות. אבל במקום לקבור את הבלוג הזה במילים, אשתף רק על עמוד אחד: הראיון האישי.
נכון שאחת התלונות הנפוצות פה זה "תמלא פרופיל"? המחמירים גם ידרשו שיהיה מעניין ומיוחד 🤓 גם בזה שלי רשום עד היום ש"דף לבן ריק הוא אחד האויבים הכי גדולים שלי." למלא פרופיל זה אתגר. יתרה מכך. הוא בסוף רק תבנית. א.נשים שהייתי איתם.ן יעידו שאני שונא לעשות רטרוספקטיבה, ובכל זאת נתנו לי משימות לספר להם מי אני בנוסף למה שכתוב בפרופיל. באוזן חופשית, או ברשימות 100 דברים שבאו אפילו מספר פעמים לתוך ההיכרות כי אנשים משתנים וגם מערכות יחסים. כמה שאלות הם כבר יכולים לשאול וכמה כבר אפשר לספר שיהיה בו תוכן?
זה למה כל כך התרשמתי מהפיצ'ר של ראיון מוכן מראש, 72 שאלות פתוחות שממש נותנות לך לספר מי אתה לרוחב ולעומק וגם לגובה (1.85 מטר למי ששואל). שאלות עם טעם וגם עם טיפים כיצד לענות עליהן. לדוגמא בשאלה "תאר איך אתה נראה" ממליצים לתאר פנים, עיניים, שיער, גובה, משקל, גוון עור, שיער גוף, הרגלי גילוח, משקפיים, קעקועים, צלקות, ציפורניים, מידת נעליים, וכו'.... ורק ברמת ההמלצה. אפשר לכתוב מה שרוצים. אני כתבתי שהאיש במראה מרוצה ממני בתור התחלה.
"למה פתחת כאן פרופיל", "מה ראיית העולם שלך", "במה אתה טוב ומה שלילי בך?", "מה מעצבן אותך אצל אחרים?", "יש לך פחדים, פוביות, או נכויות שכדאי לדעת עליהן?", "מה אתה מוצא כרומנטי?", "איך אתה מתנהג ליד אחרים?", "מה אתה עושה בשבתות?", "על איזה ספרים/מוזיקה/סרטים/צילומים/מסעדות/מועדונים אתה ממליץ?", "איזה ריחות אתה אוהב?", "האם גילית תשוקות חדשות במשך הזמן?", "איזו דרגת אינטימיות פסיכולוגית אתה מחפש מול השותפים?", "האם היית סקפטי לגבי משהו ושינית את דעתך לגביו?", "איזה פעיליות אתה מחפש בסשנים?"...
והיריעה קצרה מלהכיל את התשובות. לקח לי יום שלם לשבת ולחשוב. בסוף עניתי אולי על חצי מהדברים. אני עדיין שונא לעשות התבוננות עצמית. אני מנחש שגם אף אחד לא ייקרא את הראיון כולו כי עניתי באנגלית באתר של שבדים ולמה להשקיע.. כי עובדה שמישהו השקיע מחשבה באיך לעזור לאנשים להציג את עצמם בקונטקסט בדס"מי, והרגשתי טוב לטבול את רגלי בקהילה אחרת, ולו רק לרגע.
▲▼▲▼▲
אם יהיה עניין אטרח ואתרגם את כל השאלון כמו שצריך לפי הסדר והקיבוץ של הנושאים ואשלח אותו פרטנית.
אם יהיה הרבה עניין אבקש גם רשות לפרסם גרסה בעברית ברבים.
הוא הפשיט אותי כבר מזמן, אזק אותי, הקניט אותי, הכריח אותי לשטוף לו את הכלים בכיור כי הוא מת על משחקי שירותיות. עכשיו כשהשעה נעשית מאוחרת וחשוך, הוא מושיב אותי מול הקיר ומעמעם את האורות. מוריד מעליי את המשקפיים ומחבר את הידיים בחבלים לקורה שתלויה מהתקרה.
-"לא יהיה לך על מה להסתכל עכשיו".
-"דווקא כן", אני אומר כשאני מביט שמאלה לכיוון אליו הוא הלך ורואה מראה שנשענה על הקיר הנגדי. "יושב לידי מישהו סקסי מאוד". הבבואה מדברת אליי בחזרה.
הוא מביא את המראה ומשעין אותה מולי.
-"תהנה, ואל תוריד את המבט מעצמך". מגיעה הפקודה.
אני אוהב את איך שאני נראה במראה. שילוב של מעט נרקיסיזם בריא ומעט פיצוי על שנים שלא היתה שם אהבה. אני אוהב במיוחד את העיניים החומות-דבש, עם נגיעות של ירוק וברקים שעבורי קיימות רק בהשתקפויות.
..משהו לא בסדר. בלי המשקפיים ובמרחק הזה.. ועם הידיים שמטילות צל נוסף על הפנים, הדברים היחידים שאני מזהה במראה הם קווי המתאר של הראש והשיער. בלי שפתיים, בלי אף, ובלי עיניים. רק כתמים מטושטשים, בורות שכל פרט ייחודי שוקע לתוכן. מפלצת שרואים בסרטי אימה, ושאסור לי להפנות ממנה מבט. פס לבן ודק במקום שבו אמורות להיות שיניים. ציור בעיפרון צבעוני של ילד בגן שעוד לא למד לצבוע בתוך הקווים. אין שם טיפה של יופי, אלא רק חרדה מתגברת. אני משתף אותו בתחושות ומספר במילים קצרות ובבליעת הברות על מה שאני לא מצליח כל כך לפענח. אחת החוויות.
בחצי שעה הקרובה הסשן ממשיך ככה. לא יכול לספר עליו כי משהו יותר חזק נצרב בזכרון. מטביע את הכול. הוא מחליט שנעבור לתנוחה אחרת וניתן מנוחה לידיים. אני מתחיל לראות את עצמי יותר טוב בלי ההצללה מלמעלה. אני יכול להסתכל עליו שוב, וגם על החדר. אני יכול לעצום עיניים כשאני רוצה וצריך. משם אנחנו ממשיכים לשחק עוד שעות ארוכות לתוך הלילה... אבל זה כבר נושא אחר.
-------
יום אחר. תקופה אחרת. אני נכנס להסתפר ומוצא את עצמי שוב חצי עיוור מול מראה, בפעם הראשונה מאז. לא מסוגל שלא להיזכר באותו סשן. ססעמק. נראה לי שלחתיך ההורס הזה קצת נהרס ממראות... חושב ומחייך לעצמי בלב.
מתחילים להרגיש שמתחמם? סימן שהקיץ מתקרב, וזה זמן מעולה לתכנן נסיעה קצרה צפונה לאיפה שקריר יותר באוגוסט. חיפה? לא.. רמת הגולן? לא הפעם. בדיוק חזרתי ממילואים... אפשר לעלות יותר צפונה מזה אם נחשוב יותר בגדול. לפני קצת זמן גיליתי בפטלייף על מחנה-קיץ-חבלים שמתקיים בשוודיה. למשך שבוע שלם מתכנסים אליו אנשים מכל העולם וקושרים/נקשרים, משחקים, לומדים בסדנאות, נושמים חבל וטבע, וחיים כמו בקיבוץ. כולל תורנות בישול וניקיון. רק שהפעם המתנדבים, ברובם, לא משוודיה 😁 הנה- תשטפו עיניים באינסטגרם שלהם: https://www.instagram.com/shibaricamp.se
אז נרשמתי, והשבוע קיבלתי את ההודעה המשמחת ששמור לי שם כרטיס. ועכשיו מתחילות ההכנות. תאחלו לי בהצלחה לחדש דרכון פג תוקף דבר ראשון. שתפו אם הייתם באירועים דומים בעצמכם. אשמח לשמוע חוויות ועצות פרקטיות מה שווה לארוז לדבר כזה. ואולי הכי רלוונטי לכאן ולעכשיו- המוכנות המקצועית שלי. אני מזדהה כמעט באופן בלעדי כנקשר, אך בבית אני מתרגל קשירות עצמיות לעתים קרובות, והייתי שמח לקשור גם אחרים.ות במטרה להרחיב את הרפרטואר ואת הניסיון לפני המחנה. ככה אוכל לנצל שם כל רגע. אז זהו גם סוג של פוסט היכרות למי שפנויים/פנויות ורוצים לנסות ולהגיע יחד איתי לשיעורי היסודות בחודשים הקרובים בסטודיו מוריקאי: יש לי סבלנות אדירה, קשב, חשק עז ללמוד ולאתגר את ההבנה שלי בחבלים בין אם אני אוחז אותם או הם אותי, יצירתיות ושובבות שמסתתרות מתחת לפני השטח של ארשת פנים רצינית בקטע תהומי, כתף פרוקה אחת (פציעה ישנה), וראש פתוח. להיות קשור מביא אותי למקום של אושר, ואם אצליח לעשות זאת איתכם.ן, וואלה זה יהיה כבוד גדול. הנה. תראו אותי:
גילוי נאות- הפרסום הנ"ל מופיע גם בפייסבוק בווריאציה דומה, לא מצפה להודעות באמת אבל חשבתי שיהיה נחמד לשתף על ההרפתקאה הבאה.
▲▼▲▼▲▼▲
10 חודשים מהפוסט הקודם. יותר זמן ממה שחשבתי..
על קצה המזלג- מערכות יחסים קצרות. מאיסה מכתיבה. נדודים בין אתרים שונים- בלוגים, חדרי צ'אט. התנסות ראשונית עם קינק חדש/ישן שלא סיפרתי עליו לאף אחד עדיין. הפסקה ארוכה מהכול. ניתוק. געגועים. וחזרה הדרגתית.
את השיר "ג'ון בריון" תרגם אהוד מנור וביצע דורי בן זאב עבור תכנית הבידור "עמק הנהר האדום" שצולמה באילת אי שם בתחילת שנות השמונים, הרבה לפני שנולדתי. שיר מהמם, ביצוע מרגש ותרגום מבריק שרק בדבר אחד חוטא למילים המקוריות של ג'ימי דין, והוא בבית:
מישהו סיפר שהוא בא מניו אורלינס,
ובגלל אישה הוא אגרוף אחד הכניס.
אגרוף ימני כזה, ישר בפנים.
ששלח בחור מסכן למנוחת עולמים. בריון.
תבינו, ג'ון מסיים את השיר ואת חייו בתחתית מכרה הפחם לאחר שהציל את חבריו הכורים מקריסתו המיידית. על אף שהעיר כולה היתה מנוכרת לענק השקט הם הכירו בכוחו. איש עם גוף חזק ואישיות חזקה לא פחות לא ישלח אגרוף קטלני בגלל סתם אישה. או כל אישה. לא. עבורו היה מדובר בלא פחות ממלכה.
מסתבר שג'ימי דין המשיך לזמר על עלילותיו של הבריון בשני שירים נוספים שלא ראו אור בעברית, The Cajun Queen, עליו עוסק הפרסום הזה, ו- Little Bitty Big John. הדמות הצדדית כביכול של המלכה הקייג'ונית תופסת מקום של כבוד בשיר השני בסדרה. כששמעתי אותו בפעם הראשונה הייתי חייב להריץ אותו שוב ושוב. כמו לגלות אוצר בתחתית מכרה בעצמי, ג'ון הבריון זכה פתאום לתחייה מחודשת אחרי 20 שנה ולסוף טוב, והכול אודות למלכה הקייג'ונית איתה קשר את גורלו. חוץ מהשמחה שבגילוי, אני גם שמח לקרוא בין השורות ולהוסיף את המשמעויות של השימוש במונח "מלכה" למי שאני היום. השיר מכה אחרת, ומי כמונו חובבי השליטה יודעים כמה חשובות לנו השולטות שבחיינו, וכמה אנחנו חשובים עבורן.
https://www.youtube.com/watch?v=iGxezSHiGhk
אהוד מנור אני לא, אבל רציתי לנסות את כוחי בתרגום קליל של השיר, שייהנו ממנו כולם:
ממחוזות ניו אורלינס הרוח נשאתה.
היא הכריזה שעבור ג'ון הגדול היא המלכה.
לא באתי להתווכח ולא לבזבז זמן,
באתי לאסוף את הגבר שלי מהמכרה המחורבן.
כי הוא מניע אותי.
בנקודה שבה אתם מוותרים שם המלכה מתחילה,
כי יש לי בלב אהבה חזקה.
רק תראו לי היכן נפערה תחתיכם האדמה,
וספרו לעולם כולו שג'ון הגדול נמצא.
ושהוא חי.
עד תחתית המכרה וללא כל תאורה,
המלכה חיפשה את ג'ון בין מאורה למאורה.
היא מצאה אותו שוכב עמוק בתהומות,
וטמנה נשיקה אדומה בוערת על שפתיים כחולות קרות.
והוא החל לנשום. (אההה!)
היא חיכתה דקה ונשקה לו שנית על הפנים,
והוא הרגיש בעורקיו עוצמה של מאה גברים.
כך כמו חפרפרת הוא חפר למעלה וטיפס,
ואמר לה, בואי מלכתי ונעזוב את הבור המבאס.
הם התחילו ללכת.
את הזוג קיבלו שאגות הקהל הקורא,
כשלאוויר הלילה הם יצאו מהמכרה.
ידו של ג'ון עלתה לאוויר והשתיקה את כל הצופים מהצד.
והמלכה אמרה "הרי אמרתי לכם שאשיג לי את הגבר שלי המיוחד,
אני זוכר שלפני שנים קראתי על פסטיבלים בארה"ב, כאלה של סופ"ש שלם אליהם מתכנסים אנשים מרחבי המדינות לתוך מתחם מיוער ומבודד, וכאילו נכנסו לתוך עולם מקביל בו האיד של כולם חוגג והאישיות הבדס"מית החבויה של כולם נגלית במלוא תפארתה. החל מהמסיבות, המינגלינג, קוד הלבוש, סידורי השינה.. הכול עבד כמו שעון, או כמו פלוגה מאומנת היטב בתקופת חומה-ומגדל. מאחז של מיניות חופשית שהוקם ברגע. איך רציתי להיות חלק מזה.
ועכשיו התארגנו להן אור ו -Lady Z ומרימות לקהילה פסטיבל משלנו. היה לי ברור שאני מגיע. יום שלם של אירועים והזדמנות להתערבב ליד הבריכה בחום הממיס של אוגוסט כמו שאני אוהב. הזדמנויות ללמוד פרקטיקות חדשות ולשמוע תפיסות עולם מקבילות בהרצאות ובסדנאות. לטרוף בשר ולצאת שיכורים מעייפות לתוך הלילה. מבחינתי לפחות זה הולך להיות האירוע המכונן של הקיץ. זה הקול הקורא הצנוע שלי, השופר הקטן שאולי יקפיץ עוד כרטיס מהקופות לכיס. באמת שכל אחד עוזר. כרגע קיום האירוע תלוי בכמות הכרטיסים שיימכרו. זה לא הרודיאו הראשון של אור בארגון אירועים, ויש לי היכרות מוקדמת גם עם Lady Z. אם הדקות הקצרות שהפוסט הזה יופיעו בעמוד הראשי ייתרמו משהו, אהיה מאושר. מגיע לנו פסטיבל כזה פעם ראשונה בחיים, ומגיע להן שכל ההכנות יבשילו פרי.
כשאתם חושבים על מנה קלאסית, מתאימה למשתה, כזו שיגישו לכם בטירה בצרפת, קלה להכנה להובלה ולחלוקה, לא יקרה מדי, ועוד טבעונית(!), כמה אופציות כבר יש? עמוק בנבכי הזיכרון היה קבור לו המתכון הזה. במהלך שיטוט בסופר הם קרצו לי, האגסים. הזכירו לי ריחות של יין אסור מילדות ובישול בסוכר. איך בכל זאת עזרתי לנקות את הגרעינים ולקלוף את הפירות. לכל היותר להביט, ולא לטעום. "זה לא בשביל הילדים!" ההורים היו אומרים.
כמה אירוני. הוזמנתי למשתה בתפקיד משרת. חבריי לסטטוס כולם דואגים להביא את הכיבוד, ועל כולנו נאסר לאכול ממנו במהלך הערב.. "אוכל זה לא בשביל הנשלטים!" משתה בדס"מי כהלכה. נראה לי שזה ייקלע בול. אגס רך וחושני, נוטף שיכר, פתוח מלמטה ומטפטף, מוכן לחדירת המזלג על בשרו, מזיע סירופ ומפיץ ריח תבלינים... גרררר. מרייר רק מהמחשבה, ואם זו לא תמצית הפוד-פורן אז אנ'לא יודע מה. אני לא אכעס אם האחרים יביאו במבה, גם ההנהלה לא. לפעמים לחשוב על תפריט יותר מסובך מלבחור מה ללבוש לערב שכזה, בטח ובטח כשקוד הלבוש הוא עירום מוחלט. מצפה לבאות. ושיהיה לחיים.
לפני שנתחיל, הכותרת היא קליקבייט. לא אירוע חדשותי.
לפני שנגיע להווה, נתחיל ביום הזיכרון. קשה להסביר את זה, דווקא בשנה שבה היה הכי קל להישאר בבית, התעורר אצלי הצורך לצאת ולטייל יותר ויותר. כבר העליתי מספר פרסומים על טיולי יום שונים וההיעלמות האחרונה שלי מהבלוג היא תוצאה של אחד הטיולים האלה. יום הזיכרון היה יום שמשי מקסים. במפשחתי אין אף חלל או נפגע פעולות איבה, אז בחרתי להעביר את הבוקר בטבע. זה אחד השיעורים החשובים שלמדתי עוד בתקופת הצבא. הסיכה שמקבלים כאות לשירות מבצעי היא לא בשביל הלוחם שחזר מהקרב, אלא בשביל לזכור את אלו שלא. ההליכה בשבילים שפרצו עבורינו היא עוד דרך להודות, ועדיפה בהרבה במקום להישאר בבית לעוד יום עצל.
הטיול הפעם היה ביער חדרה, ובדיונות מדרום אליו המובילות ל'בריכת-יער'. בפנטזיה שלי רציתי ללכת עמוק בעובי החורש הגבוה, להיבלע בין העצים עד שאני אמצא את הדרך החוצה. להגיע לבריכה עצומה של מים שקטים המשקפת את השמיים הכחולים והשמש הצהובה צהובה של אותו בוקר. הכנתי תיק עם צידה לדרך, נעלתי נעליים כבדות, ויצאתי לנקודת ההתחלה- תחנת הרכבת של חדרה, בקצה היער. החורשה הצפונית היתה ריקה יחסית. שולחן פיקניק אחד ניגן מוזיקה ברמקולים, כנראה אירוע משפחתי. ציפורי מים שהגיעו מבעד למסילת הרכבת קיפצו על הדשא בחיפוש אחר ארוחה קלה וברחו מיד כשהראיתי כוונה לחצות את דרכן. מהר מאוד העצים נעשו צפופים יותר והאדמה אדמת יער גבוהה. פנטזיה לחוד ומציאות לחוד, נשארתי על השביל הצר בקצה החורשה, ומזל שכך. חוץ מגילויים של פינות חמד ופינות זבל (לפעמים יש חפיפה בין השתיים, פינות זבל חמודות), כל מרכז היער הוצף והפך להיות ביצה אחת גדולה, בלתי עבירה. מדי פעם כשהייתי נוסע ברכבת הייתי רואה את השלוליות. אי אפשר לדמיין מה הולך בפנים ביער היכן שהשמש לא מכה בשיא עוצמתה. בשדה הצמוד לעומת זאת, היא מכה ועוד איך. ריחות נפלאים של קציר, לחות, ואבק התערבבו לאורך הקילומטרים.
בסוף היער השביל המסודר מתחלף בדיונות חול רך. המישור התחלף בפני שטח מתגלגלים. הצמחייה הצפופה התחלפה בפזורות של שתילה חדשה, שיחים נמוכים, ומספר עצים עקשנים. עדויות למטיילים נוספים על שתיים ועל ארבע ניקדו את החולות. חלקם הרפתקנים, הורידו נעליים והלכו יחפים על השביל. חשבתי שזה רעיון מקסים. כשתכננתי את המסלול חשבתי שזה יהיה החלק הכי משעמם בו, והתבדיתי. מצאתי גלעדים שהוקדשו לזכר אנשים שנפטרו, פינות שהוקמו לרווחת המטיילים ביוזמה פרטית (באופן אישי חושב ש'גבעת האלונים של גבעות' מצלצל יותר נחמד), ואפילו אוטו שרוף שננטש באמצע השביל. אם מישהו קונה, מוזמן לפנות אליי בפרטי. תמונה למטה :)
מה שחשבתי שתהיה הבריכה בסוף הדיונות לצערי הרב, לא סיפקה את הסחורה. הגעתי לחורשה קטנה נוספת וזיהיתי שילוט ירוק עמוק בתוך הסבך. בתקופה ההיא של השנה הכול התכסה בצמחייה גבוהה וקוצנית ולא היה ניתן לראות מים בכלל. לא התייעצתי עם מפה בזמנו, וכנראה שפספסתי את המים בכמה מאות מטרים. בחורשה, חוץ מכמה כיסאות נטושים מפיקניק ישן ונדנדה שהכינו מצמיג משאית שנתלה מאחד העצים לא היה הרבה מה לראות בסוף השביל. ישבתי להפסקה קצרה של אזירת כוחות, גלשתי קצת בכלוב, והלחטתי שיהיה ממש נחמד להוריד את הנעליים ולעשות את החולות חזרה יחף, בדיוק כמו שראיתי שאחרים עשו. אז זה לא נגמר בטוב.. יש לי רגליים של נסיכה. החול עצמו הרגיש רך כשנגעתי בו בכף היד וגם לא חם מדיי, אבל בערך באמצע הדיונות הרגשתי איך קרעתי את העור ברגל אחת ואיך ניפחתי את השנייה. החספוס המתמיד של החול עשה את שלו והותיר אותי פצוע באמצע השביל. את כל המים שהיו לי שפכתי על הרגליים כדי לנקות את האזור, נעלתי נעליים חזרה, ודידיתי את כל הדרך חזרה אל האוטו. לקח שבוע של החלמה איטית שהוציא גם את החשק מלכתוב, שלא לדבר על לעמוד על הרגליים. אין עבודה ואין בילויים. היעלמות. נו שויין, למדתי את הלקח. גם אם בדרך הקשה.
ועכשיו? עכשיו חזרתי לטייל. בנעליים כבדות בלעדית. בשבועיים האחרונים צברתי קרוב ל-40 ק"מ על שבילים שחוצים את השדות המקיפים את כרכור ונוגעים בכפר פינס, כפר קרע, וגבעת עדה. כל פעם קצת לפני השקיעה תראו אותי צועד אך תוך החושך עם עצמי. מבריח תנים וחולף בין גחליליות. מוצא עוד מאגרי מים, ועוד גלעדים. בטיול האחרון היו שניים, למען האמת. אחד תיעד את הרצח של שלושה נערים מגבעת עדה לפני קום המדינה, והשני את הרצח של אם ושני בניה מקיבוץ סמוך בשנות האלפיים. סגירת מעגל יפה לפוסט שהתחיל ביום הזיכרון. למרות הכול אין בי פחד לצאת לבד לשדות או למקומות רחוקים. יצר ההרפתקנות עזר לבנות את הארץ והוא זה שעוזר לי לבנות מחדש את עצמי. חזרתי ללכת, זה מרגיש טוב. חזרתי לכתוב, וזה כבר מרגיש נפלא.
אני רוצה להגיע לאיזו מסיבה בחזה חשוף ומגולח, ולא לעשות יותר מדי. לתפוס פינה אחת במועדון או ליד הבר ולפרוס על ידי מספר טושים צבעוניים בלתי מחיקים. מצחיק שבחלקים מסויימים בארץ קוראים לטושים האלה לורדים, ואני בונה על כך שהם יהיו האדונים שלי לערב. אחר כך אעמיד שלט קטן על הבר, או שאתלה אותו מהצוואר, ואכתוב עליו בפשטות: "קללו". את הקורונה, התסכולים, האקסים, מה שבא בא. יש משהו תרפוטי כשממש כותבים דברי נאצה על הדף, והייתי רוצה להציע את הגוף שלי כקנבס פתוח לכל מי שתבוא. צריך רק אחת שתתחיל עם קצת מזל, ואז קצת מומנטום שימשוך עוד גידופים. לאט אבל בטוח, כל ס"מ יתמלא בעוד מילים רעות, רעל נוטף, וציורים משפילים. על כולם אגיד תודה. את המשקפיים אשאיר באוטו, כל מה שנכתב יהיה שלהן ושלהן בלבד. כשייגמר המקום, יעברו לידיים לצוואר ולפנים. המכנסיים יירדו וכך ימשיכו להיכתב דברים מתחת לחגורה.. מתחת לחגורה. באיזה שהוא שלב השלט לא יהיה שם יותר. בין אם נפל, נלקח, נמחק... זה לא ישנה. גם מי שלא ראתה אותו כבר תבין לבד שיש מולה משחק חברה חי ומהלך, אטרקציה שארגנו למסיבה. בסוף הערב אצא הביתה, אמנם לבוש, אבל עירום בתודעה. בלי שקראתי דבר ממה שנכתב על גופי המסומן, עד שאגיע למקלחת ואוכל לגלות בפעם הראשונה והיחידה מה נאמר עליי.
[הערת צד- איזה פלא שבמהלך הכתיבה של הפסקה הנ"ל התנגן ברדיו "ואיך שלא". מילים מילים, ואת משמעותן. ממש כך.]
אני רוצה להעביר ככה מסיבה כי כיתוב גוף זה סקסי בעיניי, כי החפצה וביטול האנושיות זה סקסי עוד יותר, וכי מותר לי לחלום. מותר לי לחלום שאני מגלה שמה שנכתב לא רק נכתב על הגוף שלי באופן מילולי, אלא ממש נכתב והופנה עליי ואליי. בלי יכולת לראות את הכותבות, זה יהיה רגע של חשבון נפש ורפלקציה. על החטאים מולן, על הציפיות שנשברו, על הסודות שנשמרו ויכלו להיפרק באנונימיות, ועל הצלקות שהשארתי. וכמו שהן כתבו את כל אשר ליבן, אוכל לקרצף ולנקות ממני את הקללות. למחוק את הרע לפתוח דף חדש ונקי. ואולי מכל הדברים שנכתבו, להשאיר כמה מילים חרוטות ולתת להן להיעלם או להיספג בגוף מעצמן. לא כל כאב ניתן להעביר במקלחת אחת ובכזו קלות.
אחר כך אנחנו נפגשים באיזה מקום ואת נוגעת באותו מקום שבו השארת את ההודעה שלך. כאילו נכתבה בדיו סתרים, לבן על גבי לבן. אני נזכר בה ומבין מיד שהיית שם. שלא אמרת לי אז מילה ושבכל זאת הודיתי לך שהתקרבת לתמהוני העיוור ההוא עם הטושים. המגע שלך לא כועס כמו שהתוכן של ההודעה ההיא רימזה. להפך, הוא רגוע ונעים. אנחנו נועלים מבטים לפני שאת נוגעת שם שוב, פונה להסתכל על הבחור הנוסף שנמצא איתנו, ודוחפת אותי בעדינות.
