יש ביציאה לטבע משהו זר בעיניי. באזורים שגדלתי בהם ושהתגוררתי בהם במהלך חיי תמיד הייתה בנייה. תמיד שדות חקלאיים. יד אדם בכל חלקה של האופק, ואין שממה. שמורות הטבע, יפהפיות ככל שיהיו, עדיין מוקפות כאיים של מה שהיה אך עדיין אינן בתוליות. בין אם צינורות תת קרקעיים שנסללו לפני עשרות שנים, בין אם עמודי חשמל טוויים בפסגות הרחוקות, ובין השבילים הסלולים, הפרוצים, והמסומנים.. אין כאן באמת שממה. לא כזו שאפשר לרדת מן השביל ולבחור אזימוט שייקח אותי אלייה.
כאשר שירתתי במדבר זה היה הכי קרוב לדבר האמיתי. בניווטי הלילה שהלכתי בהם לאיבוד לעתים תכופות לא הרגשתי פחד. יצאתי סוף סוף מהמפה (פעם אחת באופן מילולי, הלכנו 5 ק"מ מחוץ לגבולות המפה הלבנה שהחזיק מנהל התרגיל). מאז אני פחות ופחות מטייל. פחות מחפש את הראייה למרחק ואת גילוי הארצות ודווקא ממשיך למצוא יופי על אף שהסקאלה נעשית קטנה. התחלתי להתעניין בארכיטקטורה ובבניין. התחלתי לצלם דברים מקרוב. חשבתי להתחיל ולאסוף פסלונים מפורטים. אני רוצה לחשוב שאהבת מרחקים קיימת גם אצל שאר בעלי החיים, במיוחד הקטנים שביניהם, כי איזו אקסטזה הם יכולים להפיק ולו רק מלראות ולפגוש בעץ או עלה חדשים.
ואתמול- יצאתי לטייל בהזמנה. קבוצה קטנה בשדות גדולים, על גבעה צנועה, מעל נחל צר, בשבילים מסודרים, בינות מלאכות האדם והטבע. ארוחת בהריים קטנה. יופי היה מסביבנו בכל קנה מידה. זה כיסח לי את החושים שכאשר חזרתי הביתה נרדמתי מבלי לצפות לכך. הגוף לא סימן לי שהוא עייף במיוחד, אז זה כנראה בא מהמוח שרצה לעכל את כל החוויה בשלווה. לפני כן בדרך קיבלתי הודעה להביא הביתה פיצוחים. ברגיל יש בוטנים קלויים, אגוזי מלך ושקדים. קניתי גם פקאנים מלוחים בגלל הנוסטלגיה.
ומשום מה עדיין יש לי חשק למלון..
*הצבעתי בבחירות המקומיות ב-07:20 בבוקר, היום נוצל במלואו!