לקטנה שלי יש כבר אוצר מילים גדול
דוגמא טובה לזה יהיה שהיא יודעת ש"כפתורים" זה החזה שלה והשלט של הטלווזיה
שלעשות יותר מידי "שטותיים" יסבכו אותה בצרות, ו"פופ" זה הצורה הטובה ביותר להביע תיסכול.
הילדה שלי כל כך מנומסת, היא כבר יודעת לומר "תודה", "בבקשה", ו"סליחה".
אבל לא פחות חשוב זה העיניים הגדולות היפות שלה , ואיך שהן נוצצות באור נוגה ועצוב כשהיא באמת מתנצלת.
האוזנים שלה יורדות מטה, והזנב שלה נשמט.
איך היא מבקשת עם מבט הקטן שלה, שמסתכל רק עלי. כל יתר העולם לא קיים עבורה יותר והיד הקטנה שלה
מחזיקה את שלי בעדינות מתחננת.
ואיך הקול שלה נשמע בגניחות קטנות, וצווחה כשהיא באמת מודה לי בכול ההוויה שלה.
המילים שלה נהדרות, המילים שלה יפות, אבל מה שיותר חשוב
היא הכנות הנפלאה שלה, הכוונה מאחורי כל מעשה. היכולות למרות הפחד לומר כל הזמן את האמת שלה
ולאהוב אותי בלב שלם, גדול ותמים.
וכשהיא מולי עכשיו ישנה, אני רק רוצה להגן עליה, לשמור עליה עוד.
דווקא בגלל שהיא כל כך חזקה, אני רוצה לתת לה את המקום שבו זה בסדר אם היא חלשה.
היא עוברת כל כך הרבה, אני הבית שלה, ואני רוצה שיהיה לה בית מוגן, בטוח , אוהב אחרי יום ארוך וקשה בחוץ.
אם כל הקושי, והפחד, הכנות שומרת על הקשר שלנו.
ובקשר הזה בגלל הכנות הזאת. אין דבר מרגש יותר, פורט יותר על נשמתי. מאשר כשהיא מסתכלת עלי עם מבט כנה, עם עיניים גדולות ונפלאות, וקוראת לי בשמי.