שבת קייצית ארוכה שלא נגמרת, כבר סיימתי את השנץ של שבת, סחטתי אותו עד תום וכבר בא לי להקיא מהמיטה. עוד מוצש שאשאר כנראה ער עד אמצע הלילה ואהיה עייף למחרת בעבודה.
מביט בגוף הזעיר שלצידי, חזהו נע חרישית מעלה ומטה בקצב איטי וקבוע, איבריו מפוזרים על המיטה בתנוחה ומיקום שונים לחלוטין מאלו שבהם הוא נרדם, וכמו בכל פעם - הוא מיקם את עצמו מתוך שינה צמוד צמוד אליי, כשהפעם למזלי הרב עקב רגלו מצאה קואורדינציית פגיעה שונה לנחות בה מאשר על פניי. אבל האמת שלא ממש היה אכפת לי אילו כן, הרגעים האלו שאנו יחד מזינים בי משמעות קיום אמיתית בכל פעם מחדש, וזה פשוט שווה הכל. גם עקב פתאומי לתוך הפרצוף.
נרכן מעט קדימה, מטה את ראשי ומניח אותו קלות על בטנו, עוצם את עיניי ומתמסר לרגע הזה. נותן לו להמשך עד שניה או שתיים, מרים שוב את ראשי, נושק לו קלות, וקם להמשיך בספר רומן בילוש המושבח שהתחלתי.
הספר כל כך משובח שאני מוצא את עצמי מדלג שורות מבלי לשים לב כי אני לא מצליח להכיל את המתח. מכריח את עצמי לחזור שוב לראש הפרק ולקרוא במתינות כל שורה מחדש ולתת למוחי לעכל את שלל הפרטים ורמזי המידע ששתל הסופר.
הכתיבה כל כך שואבת ומוחשית שאני חש את עצמי חווה את מנעד הרגשות של גיבור הסיפור שנקרע במלכודת בין רגשותיו ליפהפייה הפקחית שמגלה לו טפח ומסתירה טפחיים, לבין רצונו לפתור את פרשת הרצח שנתפרה עליו ועד כמה הוא יצטרך לפגוע בה כדי להוכיח את חפותו.
צל זעיר הוטל על דפי ספרי, הוא התעורר מסתבר, ובא לקבל את החיבוק מאבא שהיה שקוע בעולם אחר. לאחר החיבוק הוא פצח ברצף מונולוגים הקבוע שלו, החל ממחשבותיו על איך נמלים הולכות ועד לסיפורים מהגן ומי עשה לו מה ולמה. ״חלק מהאוטיזם שלו״, כפי שעדכנה אותנו כבר בהתחלה המטפלת שלו.
הקשבתי למונולוג אחד ושניים והגבתי בהמהומים בלתי מחייבים שככל הנראה סיפקו אותו כי הוא מיד המשיך למונולוג הבא. הפכתי את הרומן כשהוא פתוח והנחתי על השולחן ושאלתי אותו אם הוא רעב, הוא ענה שכן ובחר חטיף כלשהו מהארון.
בשקט שחזר לשרור כשאכל לאיטו את החטיף, חזרתי לרומן, עדיין מוצף מאד מחווית הקריאה הסוחפת, אך מהורהר קלות על העובדה שהוא כעת איתי, וסביר להניח שירצה שוב תשומת לב, במשמרת שלי. מה אני עושה עם זה?
חזרתי לקרוא, הקריאה כבר לא הייתה רציפה. היא ביקש את תשומת הלב שלו פעם אחר פעם והחלטתי שהוא יקבל אותה, כך שהקריאה הפכה לסירוגין ולא סוחפת כבתחילה, למרות שהייתי כבר בסוף הספר, וברגעי השיא של העלילה.
עדיין לא ברור לי מאיזה מניע בתוכי בחרתי להתמסר לצורך שלו בתשומת לב ממני על פני הדחף לשקוע ולמקסם חזרה את חווית הקריאה הלא שכיחה הזו שחוויתי. אם זה מרצון לשמור על תדמיתי בעיני עצמי כהורה טוב, האם מאהבתי אליו, או שפשוט ראיתי את הצורך שלו והייתי שם.
יהא המניע אשר יהא, במלחמה האחת הזו מיני רבות של כל הורה באשר הוא - ניצחתי. השכלתי להעדיף אותו על פניי, ואני מאושר וגאה על כך. וכמו שאומר חנן בן ארי בשירו האלמותי שמציף אותי בכל פעם מחדש:
רוצה להיות שם בשבילם בדיוק כמו שהבטחתי
לשבת בסופו של יום, לדעת שהצלחתי
בינתיים סופר נצחונות קטנים, מבסוט שלא ברחתי
לשירותים או למחשב, פשוט עצרתי והקשבתי
לסיפורים על ציפורים
למחשבות, לציורים
לחלומות שיום אחד יגשימו
לגיבורים, לנסיכות
עם העיניים השותקות
יש ים סודות אם באמת תקשיבו
שבוע טוב🖤